השתחררות עמוד ממשאית: תאונת עבודה

באותה תאונה ניחבל התובע בעיקר בברך שמאל, והתאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, ובגינה נקבעו לו נכויות זמניות למשך 14 חודשים, ונכות יציבה בשיעור 20% על פי סעיף 35(1)(ג) למבחני המל"ל החל מיום 1.12.16.

התובע תיאר את התאונה בסעיף 9 לכתב התביעה כדלקמן: "בזמן נסיון פריקת החבילה הנ"ל מהמשאית בעזרת המלגזה נתקעה החבילה בין העמוד האחורי של ארגז המשאית לבין חבילה עצים אחרת צמודה לה והמלגזה לא יכלה להמשיך בהרמתה, ולכן נתבקש התובע לעלות למשאית בנסיון לבדוק מדוע החבילה לא מישתחררת, ובעת שעמד על ארגז המשאית לפתע החבילה השתחררה כתוצאה מפעילות פתאומית של המלגזה ונפלה לרצפת ארגז המשאית היכן שעמד התובע ופגעה בעוצמה ברגל שמאל של התובע וכף רגלו נתקעה בין הפלטות של החבילה לארגז המשאית...". בעדותו בפניי העיד התובע כי עלה למשאית להסתכל, עמד מאחורי החבילה כשהייתה זו מורמת על שיני המלגזה, והמלגזן ניסה לעשות צידוד ימינה ושמאלה כדי לשחרר את החבילה, ולפתע הרגיש שהחבילה השתחררה מהשיניים של המלגזה וחוט הקשירה, והייתה תזוזה של המלגזה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 11-13).

...

בנסיבות אלו לא צפוי כי התובע יספר לרופאיו את כל השרשרת הסיבתית העובדתית שהביאה בסופו של דבר לפגיעה, ודי אם הוא יספר שנפגע מלוחות העץ.

כל הפעולות הללו הביאו בסופו של דבר לתוצאה המתחייבת של שחרור הלוחות מהמשטח התקוע, ונפילתם לרצפת המשאית עליה עמד התובע באותה עת. אם כך ברור שהיה ניצול של הכוח המיכני של המלגזה לצורך שחרור ושינוע המשטח, אשר במהלכו השתחררו כאמור הלוחות ופגעו בתובע.

לסיכום, אני קובעת כי האירוע בו נחבל התובע מהווה תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד. אי לכך, ומכוח הכלל של ייחוד עילה שבסעיף 8 לחוק הפלת"ד, אני דוחה את התביעה כנגד המעביד של התובע, נתבעת מס' 5.

התובע ישלם לנתבעת מס' 5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

לטענת התובע, בעת ביצוע עבודות פירוק עמודי חשמל והעמסתם על גבי המשאית, הוא עלה על ארגז המשאית בכדי לשחרר כבל שנתקע במנוף של המשאית ומנע את המשך נסיעתה, במהלך פירוק הכבל הנ"ל החליק התובע ונפל בתוך ארגז המשאית (להלן: "התאונה").

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 10%.

...

" ש: אז מה שאני מצליח להבין, לא היה על העמוד כבלים, הרמתם את העמוד והוא נתקע בכבל אחר? ת: נראה לי שזה מה שהיה" (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 15-21) מעדות סאמח עולה כי בזמן התאונה הוא עבד הרחק מהתובע, אינו זוכר את נסיבות התאונה ומכאן לא מצאתי כי יש בעדותו כדי לחזק את גרסתו הנטענת של התובע לתאונה ובודאי שלא למנגנון התאונה.

מכל האמור, שעה שהתובע לא הוכיח את נסיבות התאונה הנטענות, לא הצביע על זיקה של הנתבעות 3-4 לפרויקט בו נפגע וכן לא הצביע על רשלנות של מעסיקו, הנתבע 1, בביצוע העבודה בה נפגע, אזי אין מנוס מדחיית התביעה וכן אני מורה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

עלות גרירת הרכב מהמקום גובתה אף היא בחשבונית בסך 679 ₪ לפני מע"מ. הנתבעת טענה כי חלק מחלקי החילוף שהוחלפו במשאית לאחר התאונה לא נפגעו מהעמוד.

לעניין זה אני מאמץ את דברי שמאי הנתבעת מר בני תמר כי "משך זמן תיקון סביר 5 ימי עבודה לפי 250 ₪ לשעת עבודה לפני מע"מ שהם 2,000 ₪ ליום עבודה" (עמ' 5 לחוות דעתו).

מר אמנון זקן (מנהל צד ג1) העיד (ישיבת יום 27/1/21, סוף עמ' 6 ותחילת עמ' 7) כי העמודים "בנויים בצורה שהם מסתמכים על המפעיל של העמוד יותר מדי. מה הכוונה, שהוא פותח את העמוד אמור לשחרר ידית ואז העמוד מתרומם מאליו ויש קפיץ שדוחף אותו כלפי מעלה והוא נשאר למעלה. איפה הדבר החשוב שהוא צריך לעשות, כשהוא מוריד אותו הוא חייב לנעול ולוודא נעילה. יש מצב של וידוי נעילה אם הוא לא מדווא נעילה יש מצב שזה מישתחרר וזה קרה". לשאלת בית המשפט "איך מוודא נעילה?" השיב מר זקן: "בכוח. לוודא שזה ננעל למקום". עדותו של מר זקן לא נסתרה.

...

לכן החלטתי שלא לחייב את צד ג'2 לשפות את הנתבעת.

אשר על כן, גם ההודעה שהוגשה כנגד צד ג'2, נדחית.

למרות שדחיתי את ההודעה כנגד צד ג'2, לא מצאתי מקום לעשות לטובתה צו להוצאות לנוכח המסקנה אליה הגעתי כי המנגנון שייצרה לא היה מוצלח ודרש הפעלת כוח מעבר לסביר.

רקע ותמצית העובדות הצריכות לעניין המשיב, יליד 28.9.1964, נפגע ביום 5.2.2008 בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה (להלן: התאונה), עת נהג במשאית שהייתה מבוטחת על ידי המערערת בע"א 934/20 (להלן: הפניקס).

ביום 18.3.2008 הועבר המשיב לטפול שקומי בבית החולים לוינשטיין, אך בשל קוצר נשימה הועבר למחרת לבית החולים מאיר, ובהמשך לבית החולים רמב"ם. ביום 15.4.2008 עבר המשיב ניתוח לקיבוע עמוד השידרה וביום 23.4.2009 שוחרר מבית החולים.

...

כל אלה מעלים בי את הספק בדבר אמיתות טענתו של התובע לפיה הוא אינו מסוגל לעמוד וללכת בגלל הכאב שהוא חש ואוסיף ואציין כי התובע עצמו לא נראה לי אמין, ויש לי ספקות רבים ביותר לגבי מצבו האמיתי.

סרובו לשתף פעולה עם כל הגורמים שביקשו לאמת את טענותיו – הן לענין התאמת דיור והן לענין התאמת כסא גלגלים תומכים בהתרשמותי ולפיכך אין מנוס מדחיית תביעותיו לפיצוי בגין נזקים שלא הוכיח עקב חוסר רצון לשתף פעולה ואין לתובע להלין אלא על עצמו" (הדגשות הוספו – י"ע).

אשר על כן, דין שני הערעורים להידחות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

בהיותה של התאונה "תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, התובע טען כי הנכות שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי היא המחייבת לפי סע' 6(ב) לחוק הפיצויים.

עדותו של מ.ס מתארת את נסיבות נפילתו של התובע באופן דומה ותומכת בגירסתו (כך בעמוד 12 ש' 2 ואילך): " [...] המנוף לפני שהתובע עלה, כבר היה מעל הציוד, שהתובע צריך לבוא ולשים את האביזר, לא להסתובב ואז לשים. המנוף היה מוכן. התובע היה צריך רק לירתום את הציוד, לרדת ואז יש פעולה של המשאית, מה שהיה צריך להיות כביכול, אבל בפועל זה לא היה, בפועל שיחררו את הרצ'טים, אביזר מתיחה, לפני הזמן. בזמן שהוא טיפס שיחררו." ובהמשך (עמ' 13 ש' 11 ואילך): "ש: [...] התחלת להזיז את המנוף מעל הסחורה, בנתיים התובע עלה על הסחורה כדי לקשור רצועות למנוף?

יתרה על כן, עיון בתעוד הרפואי שהוגש על ידי התובע מלמד על כי גירסתו הבסיסית באה לביטוי כבר בסמוך לאחר התאונה - כך למשל במסמכי השיחרור מבית החולים (ראו עמוד 7 לתיק המוצגים של התובע), וכך גם במסמכי המוסד לביטוח לאומי (עמוד 9 לתיק המוצגים).

...

אין, איפוא, מנוס מלהגיע למסקנה כי אין בנפילה של מטען – במהלך טעינה או פריקה – שאינם מוכרים כשימוש על-פי חוק הפיצויים – כדי לשמש עוגן נפרד להכרה בתחולת החוק".

לסיכום לאור כל המפורט לעיל, ולאור הפסיקה שנסקרה, ומגמת הצמצום העולה ממנה, המסקנה המתבקשת היא כי אין לראות בתאונה בה נפגע התובע "תאונת דרכים" ואין להחיל עליה את הוראות חוק הפיצויים.

בנסיבות אלו, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.