לחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, וכן לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות מוגדלות, מעבר להוצאות בעין, בגין היתנהלותו בתיק זה.
להלן טענותיו של הנתבע:
טענות מקדמיות לדחיית התביעה על הסף:
התביעה היתיישנה: תקופת ההתיישנות לגבי המקרקעין בעניינינו, שזכויות החכירה שלהם רשומות בספרי רשות מקרקעי ישראל, היא 15 שנה, ומכיוון שההסכם שמכוחו מוגשת התביעה, נערך ביום 5.11.91, הרי שהתביעה היתיישנה החל מיום 5.11.06.
לחלופין, יש לדחות התובענה מחמת שהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות שכן נתמלאו התנאים הדרושים להוכחת טענת השהוי: התובעים השתהו בפניה לבית המשפט, וכך עשו שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגעו בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע לכדי ניצול לרעה של ההליך השפוטי.
ואולם, טענת הנתבע כי ההסכם ייוותר כהסכם פנימי ולא ידווח למינהל, עומדת בנגוד מפורש לתוכנו של המסמך שבו נאמר כי "המוכר מעוניין להעביר זכויותיו בנכס הנ"ל לקונים בחלקים שוים בכפוף להסכמת המנהל...". אם ביקשו הצדדים להותיר את ההסכם כהסכם פנימי בין האחים, הרי שלא היו טורחים לציין ב-"הואיל" הראשון של ההסכם כי העברת הזכויות כפופה לאישור המינהל, ואף לא היו מדווחים עליו לרשויות מסוי מקרקעין.
...
למרות מאמציי להשכין שלום בן האחים, כאשר לצורך קידום העניין אף ערכתי ביקור במקום, בניסיון לגבש הסכמות באשר לאופן השימוש בשטחים במגרש שמסביב לבניין, לא צלח הדבר בידי, ולכן אין מנוס מהכרעה שיפוטית במחלוקת כפי שהוגדרה והותוותה בכתבי הטענות, אף שאין בה, למרבה הצער, לפתור את המחלוקת האמיתית שבגינה פרץ הסכסוך.
סיכומו של דבר, אני קובעת כי ההסכם מיום 5.11.91 תקף ושריר במערכת היחסים שבין הנתבע לבין האב ורפיק.
הסעדים:
סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומצהירה כי התובעים הם בעלים של 2/3 מן הזכויות במגרש 224, בגוש 18138, חלקה 55 (בעוד שהנתבע ייוותר בעלים של 1/3 מן הזכויות במגרש).
[חוות הדעת השמאית אינה מהווה ראיה בתיק והוגשה רק לצורך פשרה בין הצדדים]
אני ממנה את עו"ד יעקב זילברמן ככונס נכסים לצורך העברת זכויות התובעים (2/3) ע"ש התובעים בלשכת רישום המקרקעין, רשות מקרקעי ישראל ו/או בפני כל גוף אחר, וזאת בכפוף להסכמת המינהל, ככל שהדבר עדיין נדרש.
