השפעת פסיקה על חקיקה פלילית

בתגובת המערער להודעה זו, נכתב כי הצעת החוק אינה רטרוספקטיבית והיא אינה מפלילה בדיעבד מעשים שנעשו ולכן היא אינה משפיעה על העירעור.

הגישה השנייה - היא הגישה הרווחת כיום בפסיקת בית משפט זה, ולפיה על השופט-הפרשן להטיות אוזן קשבת לפרשנותה של הרשות המינהלית, כשיקול אחד מיני רבים; ואולם, ההכרעה תיוותר לעד בידי בית המשפט, אשר יבחר מבין שלל הפרשנויות האפשרויות להוראת החוק הנדונה לפניו – את זו הראויה ביותר לשיטתו" (שם, פס' 27 וההפניות שם לפסק דינה של השופטת י' וילנר).

יפים לענייננו הדברים הבאים: "יש לזכור שעבירות על חוקי עזר, גם אם אין לגביהן רישום במירשם הפלילי, הן עבירות פליליות לכל דבר ועניין, ויש לבחון אותם לאור העקרונות הכלליים של דיני העונשין. לכן יש לוודא בעת ההכנה של חוקי עזר, שאכן יש הצדקה מלאה לאכיפה במישור הפלילי, של כל איסור שמוצע לקבוע בחוק העזר ושל כל אחד מהיסודות הכלולים באותו איסור... יש לוודא שהאיסורים המוצעים בחוקי העזר ברורים דיים לשמש איסורים פליליים, שהם סבירים ושהם ראויים להיכלל בחוק עזר (למשל שלא מדובר בעבירות שאין לכלול בחוק עזר מפאת קלותן או שאין עניין צבורי לאסרם במישור הפלילי, כגון שפיכת מים ברחוב וטיפוס על עצים" (המדריך להכנת חוקי עזר, סעיף 10).

...

במצב דברים זה, ובהינתן שבהליכי חקיקת חוק העונשין הועלתה שאלת תחולתו של סעיף 2(ב) על חוקי עזר, ואולם לא נקבע בסופו של דבר הסדר מיוחד בעניין זה, לא ניתן לומר כי תכלית סעיף 2(ב) מחייבת להכיר בחריג שאין לו כל עיגון בלשון החוק (השוו: ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 716 (1982); ב"ש 67/84 חדד נ' פז, פ"ד לט(1) 667, פסקה 5 (1985); בג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה לו (13.11.2014); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך שני 84-81 (1993)).

הצעת חברי בעניין זה מקובלת עלי, שכן יש בה כדי לאזן כראוי בין ההכרח לעמוד על שלטון החוק לבין הצורך לאפשר תקופת התארגנות ראויה לרשויות השלטון, בהינתן חוסר הבהירות שהיה קיים עד כה בעניין זה. אדגיש בהקשר זה כי איננו נוקטים עמדה ביחס לאופן הראוי להסדרת הנושא, ובלבד שבתום תקופת המעבר תתקיים הלימה בין ההסדר הנורמטיבי לבין הפרקטיקה שתנהג.

גם בהקשר זה מקובלת עלי עמדת חברי, כי למרות שנפל פגם בחוק העזר העמדת רכב בירושלים, אין בפגם זה, לאור דוקטרינת הבטלות היחסית, כדי להביא לבטלות הודעות קנס שהוצאו מכוחו.

כן נודעת השפעה על פי הפסיקה לכך שמדובר באדם צעיר בתחילת דרכו, לעניין הדרישה להצבעה על פגיעה קונקרטית כפועל יוצא מההרשעה.

נציין כי משני התסקירים האחרונים שניתנו בעיניינו של המערער עולה, כי הוא הבין את חומרת מעשיו והשלכותיהם, גם אם חזר והתמקד במחירים האישיים שהוא משלם ובהשפעת ההליך הפלילי עליו, וכי הוא נרתם להליך הטיפולי.

...

בהתחשב בכל האמור, אנו סבורים כי גם מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא הוא ראוי ואין מקום להתערב בו. אשר לגזירת העונש בגדר המתחם, ניכר בענייננו כי בית המשפט קמא שקלל כהלכה את כלל השיקולים הרלוונטיים, הן לחומרה והן לקולה - לרבות גילו הצעיר יחסית של המערער והודאתו במיוחס לו, אך לצד זאת הבעת עמדות הנותנות לגיטימציה לשימוש באלימות במצבים מסוימים והערכת שירות המבחן בדבר הסיכוי להישנות עבירות בעתיד.

איננו מקבלים את הטענה לפיה יש להקל עם המערער, מהטעם שהוא ביצע את מעשיו יחד עם אחיו, עליו נגזר עונש קל יותר.

סיכומו של דבר, נוכח מכלול האמור לעיל, ועל רקע הכלל לפיו בית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב בענישה אלא אם סוטה היא באופן קיצוני לחומרה או לקולה, ומשסבורים אנו כי אין בנסיבות העניין דנן חריגה כלשהי, ודאי לא באופן המצדיק התערבותנו, מצאנו לדחות את הערעור.

השופט קרא ציין כי עיון בפרוטוקולים מהליך חקיקת סעיף 2(ב) לחוק העונשין מגלה כי המחוקק היה מודע לכך שלשון החוק דורשת את אישור חוקי העזר הערוניים הקובעים עבירות ועונשים בועדה מוועדות הכנסת, אך הוסיף כי הפרקטיקה שנהגה בפועל הייתה שחוקי עזר ערוניים לא הובאו לאישור ועדות הכנסת וכי "במשך שנים רבות, כל 'השחקנים' סברו כי אין חובה לאשר את חוקי העזר בועדה בכנסת". השופט קרא עמד על כך כי התכלית האובייקטיבית של דרישת אישור ועדה של הכנסת על חוקי עזר הקובעים עבירות ועונשים היא לאפשר פקוח פרלמנטארי על חקיקת משנה פלילית, בשים לב למשמעות הפללתה של היתנהגות מסוימת, ואפילו כאשר מדובר בקביעת עבירה פלילית שבצדה ענישה ברף נמוך יחסית.

לפיכך, לטענת המשיבה 1, אין בדיון נוסף כדי להשפיע על עניינו של המבקש.

לטענת המבקש אין לתת לתיקון מס' 141 פירוש רטרואקטיבי נוכח הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, שלפיה בהנתן מספר פירושים סבירים לחקיקה פלילית, ייבחר הפירוש "המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין". המבקש מוסיף כי גם פסיקת בית משפט זה עמדה על כך שיש לפרש חקיקה רטרואקטיבית בצמצום, ומכאן טוען המבקש כי יש לנקוט בפרשנות שלפיה תיקון מס' 141, שנועד "להפיח חיים בחוקי העזר שהותקנו בתקופת הביניים" לא נועד לחול רטרואקטיבית.

...

ביום 17.6.2021 נדחה ערעורו של המבקש, פה אחד.

טענותיו של המבקש בנוגע להחלת דוקטרינת הבטלות היחסית לצורך "החייאת" עבירה פלילי אכן מעוררות שאלות עקרוניות, אך מספר טעמים מוליכים למסקנה כי אין מקום לקיים דיון נוסף בשאלות אלה.

עיון בפסק הדין מקשה על המסקנה כי נקבעה בו הלכה חדשה בדבר תחולת דוקטרינת הבטלות היחסית בהליך הפלילי, ולא כל שכן – הלכה חדשה וגלויה על פני הפסק.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, לא ראיתי הצדקה לקיים דיון נוסף במקרה זה. הבקשה נדחית.

ביחס למישור העובדתי של ההבחנה בין עובדה לדיעה נפסק בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 856-857 [1995]) כי "בסווג האמרה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית? הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ובמבנה הכולל שלה. לא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה". כמו כן, בהתאם לכלל שהתגבש בפסיקה "יכול פירסום להחשב כהבעת דיעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דיעה; אם צוינו על ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו; אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדיעה שגיבש על יסודן" (עניין שרון בעמ' 254, והמקורות הנזכרים שם).

הנתבע העצים והקצין את התבטאויותיו בכך שכינה את היתנהלות התובע כמעבר על החוק "בצורה פלילית ביותר" וכ"הפרת אמונים חריפה", וכן האשימו בכך ש"ניצל את כוחו ומעמדו, כדי לתקוף אישית ולנסות לנטרל כל בדל של חשיפה ובקורת עליו".

...

כן נדחה הערר שהגיש לוועדה המחוזית, אשר בגדרם העלה הנתבע את טענותיו לעניין מסוכנות תכנונית של הצומת, כשלים בהליך האישור והתעלמות מחלופות עדיפות, וכן הפקת טובת הנאה על ידי התובע בשל קיצור מרחק נסיעה לתושבים מעטים.

כדברי בית המשפט (כב' השופט א' מצא) בעניין שרון (בעמ' 267): "כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב". סיכומם של דברים: פרסום הנתבע מוגן בהגנת הבעת דעה בתום לב על איש ציבור ובקשר לעניין ציבורי, ולכן התביעה ביחס לפרסום זה נדחית.

סבורני כי בהתבטאויות הנתבע כלפי התובע בפרסום דנא, הוא חצה את רף הסבירות הראוי להכלה במסגרת חופש הביטוי.

ראשית נטען, כי הפגמים עליהם מצביעה העותרת בצו ההסגרה הם טכניים גרידא, או שאינם פגמים כלל: אף על פי שאכן נפלה טעות, ובצו ההסגרה צוין כי פסק הדין ניתן ביום 9.1.2021 למרות שהוא ניתן ביום 9.1.2022, הרי שמדובר בטעות סופר זניחה, שאין בה כדי להשפיע על תוקפו של צו ההסגרה או על חוקיותו.

ואולם, אין בנסיבות אלה, בשים לב לאמות המידה שהתוו בפסיקה, כדי להשפיע על תוקפו של הצוו.

סעיף זה מורה כך: "נמצא בישראל אדם שנדון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט, על עבירה שחלים לגביה דיני העונשין של ישראל ולא נשא שם את העונש כולו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, במקום להעמידו לדין, לבקש מבית המשפט שיורה שהעונש שהוטל בחוץ לארץ או החלק ממנו שטרם בוצע שם, יבוצע בישראל, כאילו הוטל העונש בישראל בפסק דין חלוט [...]" (יוער, כי סמכות זו של היועץ המשפטי לממשלה הואצלה לפרקליט המדינה ולמנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה מכוח התוספת השלישית לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 והחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 24.3.2008).

...

שנית, יש משום טעם לפגם בכך שהעותרת העלתה את הטענה להחלתו של סעיף 10(א) לחוק העונשין רק בתום ההליכים המשפטיים הנוגעים לצו ההסגרה שהוצא בעניינה – הליכים ממושכים שנפרשו על פני שנים, ושבמסגרתם ניתנו לעותרת מספר רב של הזדמנויות להעלות את טענתה זו. אכן, ישנו חשש של ממש כי העותרת מנסה "לעקוף" את ההחלטות השיפוטיות והמנהליות שניתנו בעניינה על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ, תוך התעלמות מעיקרון סופיות הדיון ושימוש מיותר במשאבי השפיטה הציבוריים, ולכך אין בידינו להיעתר (ראו והשוו: בג"ץ 1430/21 הוכהאוזר נ' שופט בית המשפט המחוזי, פסקה 8 (11.4.2021); בג"ץ 3164/22 עזרן נ' מקמלאן, פסקה 3 (15.5.2022)).

מכל מקום, גם טענה זו של העותרת נבחנה על ידי הפרקליטות ונדחתה, ולא מצאנו כל טעם מבורר להתערב בכך.

סוף דבר: העתירה נדחית.