השפעת מצב ביטחוני על מועד הגשת ערעור

תקנה 4 לתקנות אלה קובעת כדלקמן: "תקופת תקפה של ההודעה לא תבוא במנין הימים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג שנקבע בחיקוק או שקבע בית דין או רשם". כך, הודעת שר המשפטים על יישומן של תקנות שעת חרום מעכבת, להלכה ולמעשה, את "מרוץ המועדים" הקבועים בחוק לעשיית כל פעולה שבדין, לרבות מועדי הגשת ערעור, בדומה להשפעת הפגרות הנהוגות במערכת המשפט.

שופרסל הוסיפה, כי טענותיו העובדתיות של המבקש לעניין מצבו הכלכלי לא נתמכו בתצהיר וכי בקשתו כלל לא התייחסה לסכויי העירעור, שלשיטתה נמוכים הם; כי המבקש לא מסביר מדוע לא הוגשה הבקשה להארכת המועד בתוך התקופה; המבקש לא ציין כי מאז מתן פסק הדין, מעל שלושה חודשים, הוא נימנע מלשלם לשופרסל את ההוצאות שנפסקו לטובתה.

כך באופן כללי, וכך גם במערכת המשפט, עת נידרש שר המשפטים להחיל על בתי המשפט השונים, ובכלל אלו גם על בתי הדין לעבודה, את תקנות שעת חרום, ששמן מעיד על תכליתן, ואשר מגדירות "מצב חרום מיוחד" באופן הבא: "מצב שבו נשתבשו סדרי החיים התקינים במדינה או בחלק ממנה מחמת מצב הביטחון, מחמת חשש ממשי לפגיעה חמורה בבריאות הציבור או מחמת פגע טבע" דומה, כי משבר הקורונה הוא דוגמא קלסית ל"מצב חרום מיוחד", כהגדרת מונח זה האמורה לעיל.

...

יצוין, כי המבקש לא הגיש תשובה מטעמו לתגובת שופרסל, על אף שניתנה לו הרשות לעשות כן. דיון והכרעה לאחר שקילת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בכלל החומר המצוי בתיק בית הדין, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על הארכת המועד.

אולם, עם השנים, "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה", ר' בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי (25.3.2003) בעמ' 2, שם נפסק כדלקמן: "לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע [פורסם בנבו] שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה" כאמור לעיל, כעולה מהפתיח להודעת הערעור, טעותו של המבקש נבעה מאי התמצאותו בתקנות לשעת חירום ובהודעות שר המשפטים אודות החלתן, שהינה לדידי טעות שאינה מובנת מאליה,.

סוף דבר הבקשה להארכת מועד מתקבלת, מזכירות בית הדין תקבל את הערעור לרישום.

אולם, גם הוראות תקנה זו אינן קובעות את מסגרת הזמן על פיה יש לפעול בעת הגשת ערעור לבית דין זה. במצב שכזה, לכאורה, אין מיגבלה על המועד להגשת ערעור לבית הדין על החלטה של ועדה רפואית לעררים.

כך, בפסק הדין – גז"ז 10253-05-09, משה כרוב נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, (פורסם בנבו), עמד עניין השהוי בעירעור שהוגש כשנה וחצי לאחר החלטת הועדה, ולפיכך נדחתה האפשרות לקבלו: "ספק בעיני אם לאור האמור לעיל, גם אם נגמיש את הכללים, ניתן לקבוע שהערעור הוגש ללא שהוי, נוכח חשיבות סיום הליכים וודאות משפטית לגביהם. מה גם שלא מצאתי בטיעוני ב"כ המערער נסיבה המצדיקה, במקרה מיוחד זה, את הגשת העירעור בשיהוי כה רב.". בפסק דין נוסף - עב (ת"א) 7664/07, שחם נחמה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), נקבע: "הגשת ערעור לאחר פרק זמן של ארבע שנים, ללא כל הסבר לכך, הינו בלתי סביר". בפסק דין ע"ע 17/03, מריו ויינגרט נ' מבטחים, תק-אר 2005(2), 447, היתייחס ביה"ד הארצי למועדי ההתיישנות בתחום הבטחון הסוצאלי וקבע כלהלן: "..גם כשמדובר בחוקים בעלי אספקטים חברתיים, ברורה כוונתו של המחוקק לשמור על עיקרון היתיישנות תביעות וסופיות ההיתדיינות וליצור גם בחוקי הבטחון סוצאלי - שהם בעלי השפעה על קהל מבוטחים רחב - אלמנט של ודאות בכל הנוגע לתקופות הזכאות, אף מעבר לנעשה בתחומים אחרים". בפסק דין ע"א 3264/01, ג'רר בסנינו נ' ציון אליה ואח', פ"ד נו(6),566, עמ' 573-574, נקבע: "לעיתים המנעותו של התובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר עולה כדי מצג כלפי הנתבע כי אין בדעתו של התובע לעמוד על זכויותיו". אף על פי שלא נקבעה מסגרת זמן קצובה להגשת ערעור בעניינינו, הרי שלטעמי, מועד הגשת העירעור על ידי המערער, כשנתיים וחצי לאחר קביעת הועדה להחמרה, מהוה שהוי קצוני החורג אף מגבולות הזמן העליונים כפי שנקבעו בפסיקה ועומד בנגוד לעיקרון סופיות הדיון.

...

מכיוון שלא כך פעל המערער ורק בתום תקופה ארוכה, בת שנתיים וחצי, בחר להגיש ערעור זה, אין לי אלא לקבל את טענת המשיבה ולקבוע כי דין הערעור להידחות מחמת השיהוי בהגשתו לבית דין זה. לעניות דעתי, מיום בו קיבל המערער את ההודעה מהמרכז הלאומי בדבר החלטת הוועדה להחמרה, מצופה היה כי יערער על החלטה זו, ככל שאינו מקבלה, תוך 60 יום.

לאור כל האמור ובנסיבות הקיימות, וחרף ההזדהות הרבה עם עניינו של המערער, אין לי אלא ליישר קו עם עמדת הפסיקה ולקבל את טענת המשיבה ולדחות את הערעור בשל השיהוי בהגשתו.

משקבעתי כי דין הערעור להידחות בשל השיהוי בהגשתו אין אני נדרש לתת את דעתי ליתר טענות המערער המפורטות בהליך זה. סוף דבר: הערעור נדחה על הסף, בשל השיהוי הכבד בהגשתו.

הטענה לפיה בשל המצב הבטחוני "שהה ב"כ המבקשים בביתו עם זוגתו וחמשת ילדיהם בביתו ללא שגרת עבודה" נטענה באופן לאקוני, מבלי לפרט, למשל, מהם הקשיים שעמדו בפני בא כוח המבקשים באותה עת להגיש את העירעור או למצער בקשה להארכת מועד מביתו, או להעזר בגורם אחר למטרה זו, ואילו מאמצים נעשו לשם כך. זאת ועוד, ביום 21.5.2021 לפנות בוקר (יום שישי) נכנסה לתוקף הפסקת האש במבצע שומר חומות, כך שלכל המאוחר יכולים היו המבקשים להגיש את הבקשה ביום 23.5.2021 (יום ראשון), במסגרת המועד להגשת הליך ערעורי.

טענות אלה מופנות כנגד ממצאים עובדתיים ספציפיים שנקבעו בפסק הדין ואשר השפעתם על סך הסעד שנקבע לטובת המשיבה מוגבלת ואף שולית (למשל בעיניין תדירות העבודה בימי שבת, או על הצורך להפחית 5 ימי חופשה מהסכום שנפסק בגין פדיון ימי החופשה).

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וכי אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית דין האזורי.

סיכויי הערעור - בחינת סיכויי הערעור מובילה אף היא למסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה.

סוף דבר - הבקשה להארכת מועד נדחית.

היא אינה מקיימת קשרים חברתיים בשל חוסר מוטיבציה, חוסר בטחון עצמי ותחושות רדיפה ותחושה שרוצים ברעתה.

הועדה ערכה למערערת בדיקה קלינית מקיפה והחלטתה מנומקת ומפורטת, הן באשר למימצאי הבדיקה והן באשר למידת השפעת המצב הנפשי על תיפקודה.

המערערת הסבירה שלמכתב הנילווה שהוצג מחודש 1/2021 צורף פרוטוקול וועדת אי כושר אך לא צורף פרוטוקול הועדה הרלוואנטית לערעור זה. בנוסף, מצבה הנפשי של המערערת מנע ממנה להיזכר או לשחזר את מועד המצאת ההחלטה, אך היא פעלה ופנתה לסיוע המשפטי בעקבות קבלת ההחלטה, ואז נמצא שפרוטוקול הועדה אינו בידיה.

ערה אני לטענת המשיב, שלפיה לא עמדה חוות הדעת בפני הועדה, אלא שחוות הדעת ניתנה ביום 12.11.2020, והועדה היתכנסה ביום 13.12.2020 ומכאן שהטענה שהמסמך לא הוגש לועדה אינה ברורה, אלא אם המערערת לא הגישה את המסמך בשל מצבה, כמתואר בחוות הדעת.

...

טענות המשיב דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות.

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בכתב הערעור על נספחיו, כמו גם בכתב התשובה ובטענות הצדדים במעמד דיון ההערכה המוקדמת מיום 27.4.2022 ובהודעות שהוגשו לתיק בעקבותיו, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל.

באשר לטענה שהיה על הוועדה להתאים פריט ליקוי הכולל הגבלה מוחלטת על כושר העבודה ועל המצב החברתי, הטענה נדחית, שכן מידת ההשפעה של המצב הנפשי על הכושר החברתי והתעסוקתי הינן קביעות רפואיות מובהקות המצויות בליבת מומחיותה של הוועדה.

לסיכום נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

כן מבקשים התובעים כי אדחה את המועד להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמם, הן נוכח מצב החרום המיוחד שפקד את ארצנו ולאור העובדה כי משרדי באי כוחם עובדים באופן מצומצם והן נוכח העובדה, כי מבקשים הם להגיש את תצהירי העדות הראשית לאחר קבלת מלוא המסמכים מאת הנתבעת.

בכל הנוגע לבקשה לגילוי דפי הבנק טענה הנתבעת, כי לא הוגשה בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 10.9.2023 בה נדחתה בקשתם לגילוי דפי הבנק ומשכך, מדובר בהחלטה חלוטה שלא ניתן לעיין בה שוב.

עוד טענה, כי היה על התובעים להגיש את תצהיריהם וכעת מנסים הם להתלות במצב הבטחוני על מנת לידון פעם נוספת בסוגיה שכבר הוכרעה וכי ממילא, מלכתחילה, ציינה הנבעת כי פנתה לבנק לפנים משורת הדין, כי סניפי הבנק בהם נוהלו חשבונותיהם ניסגרו וספק באם ניתן יהיה לאתר את המסמכים.

יכול שהתביעה כאן הוגשה בכדי להשליך או להשפיע על אותם הליכים המתנהלים במקביל בבית המשפט בראשון לציון ויכול, שכטענת הנתבעת, מבקשים התובעים להאריך את ניהול ההליכים.

...

בכל הנוגע לארכת המועד להגשת תצהירי התובעים, הרי שלאור מצב החירום המיוחד השורר במדינה, ובנסיבות בהן נטען כי משרדי באי כוח התובעים עובדים בהיקף מצומצם, אני נעתרת לבקשה, ומורה כי תצהירי התובעים יוגשו עד יום 31.12.2023.

ליישום החלטתי זו, תפנה הנתבעת עד יום 19.11.2023 לשני סניפי הבנק הרלוונטיים המופיעים בסעיף 2.

ככל שיהיה צורך בהחלטות נוספות על מנת ליישם החלטתי זו, יפנו הצדדים ואתן החלטות משלימות, אך נראה כי הצדדים יכולים להסדיר את הפניה לבנקים והבטחת התשלום על ידי התובעים, אף שלא באמצעות בית המשפט.