השפעת מחדלי חקירה על זכויות הנאשם

כאן, נפסק שניתן להביא בחשבון מספר שיקולים, ובין היתר – הפגיעה בזכויות היסוד של הנאשם, ובכלל זה הפגיעה בחרותו, בפרטיותו, בכבודו, בחופש העיסוק ובחופש התנועה; אופי וטיב הזיכוי, דהיינו האם מדובר בזיכוי "טכני", בזיכוי "מחמת הספק" או בזיכוי "מלא"; היתנהלות רשויות החקירה והתביעה, ובכלל זה, קיומם של פגמים או מחדלים בחקירה, אופיים, מידת השפעתם על זכותו של הנאשם להליך הוגן ועל הגנתו; האנטרס הצבורי, כאשר מחד יש לשאוף לפסוק פיצוי לנאשם שההעמדה לדין הסבה לו נזקים ממוניים ושאינם ממוניים, כמפורט לעיל, ומאידך, יש להקפיד שלא "להגזים" בכך על מנת שלא לרפות ידי המאשימה בהגשת כתבי אישום מקום בו מוצדק לעשות כן ולא לגרום לאפקט מצנן שבסופו של יום יביא לפגיעה באנטרס הצבורי אם התביעה הכללית תמנע מהגשת כתבי אישום מוצדקים מחשש שמא תחויב בפצוי בסוף כל הליך המסתיים בזיכוי; ונסיבות אישיות של הנאשם – כאשר נפסק שאין מדובר ברשימה סגורה.

...

על כן, בכל הנוגע לחלופה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, הרי שלא הוכח לפניי שלא היה יסוד להאשמה, ועל כן, תובע סביר בהחלט יכול ורשאי היה להגיע למסקנה שיש בתשתית הראייתית שנאספה לתיק החקירה כדי להביא להרשעתו של הנאשם בסופו של יום.

לאחר שהוצגו על ידי ההגנה ראיות לענין קשר והתכתבויות בין המתלוננת לבין וליד, במסגרת הליך המעצר, קבע בית המשפט בהחלטת השחרור, ביום 12.5.19, את הקביעות הבאות: "... סבורני כי קיימת חולשה ראייתית בתשתית הראייתית" (עמ' 11, ש' 3); "... לא ניתן להתעלם מהתכתובת שהתקיימה בין המתלוננת לבחור בשם 'וליד', תכתובת אשר צורפה לעיקרי הטיעון מטעם ההגנה. מהתכתובת כאמור עולה, כי המתלוננת התכתבה עם וליד, ותיארה בפניו ריב שהיה לה עם אמה, כאשר האחרונה אף היכתה אותה, נוכח קשריה עם וליד. עוד עולה מהתכתובת כאמור שאביה של המתלוננת ביקש ממנה לסור עמו לתחנת המשטרה ולציין שהמשיב הוא זה שהיכה אותה. המתלוננת הביעה חשש להגיש תלונה כנגד המשיב בתחנת המשטרה, שמא יתחוור שאין בתלונתה אמת ובתגובה ציין בפניה וליד: '... אסור לך לפחד כאשר ישמעו שיש נשק הוא ייעצר ותגידי שהוא הרביץ לך ושהוא גנב ממך כסף וזהב והרבה דברים ותגידי שראית איתו נשק בשביל שיעצרו אותו, כוס אחותו שייעצר'" (עמ' 12, ש' 15); "... בית המשפט לא יכול להתעלם מראיות המלמדות שמדובר בתלונה אשר אופפות אותה לא מעט סימני שאלה. התכתובת בין המתלוננת לוליד מעלה לא מעט תהיות באם אכן מדובר בתלונת אמת" (עמ' 13, ש' 4).

בנסיבות אלה, יתכן ולו היתה מתבצעת חקירה כראוי, היתה מגיעה המאשימה למסקנה שאכן מדובר בתלונה שקרית ומבקשת לחזור בה מכתב האישום, מהלך שהיה בו כדי לייתר את עינוי הדין שעבר הנאשם במשך כשנתיים במהלכם התנהל התיק; היה בו כדי לייתר שהותו במעצר מאחורי סורג ובריח ולאחר מכן תקופה ארוכה בתנאים מגבילים; והיה בו כדי לחסוך הוצאות משפט ותשלום שכר טירחה לעורך-דינו.

לאור כל האמור, אני מחייב את המאשימה לשלם לנאשם פיצוי בגין מעצרו והוצאות הגנתו, כדלקמן – בגין 18 ימי מעצר – 7,506 ₪.

חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו קבע את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית, מאז קיימת הקפדה יתרה על זכויות נאשמים וחשודים בהליך הפלילי, ובהן הזכות להליך הוגן החל משלבי החקירה ועד לתום המשפט (ראו השלכות לטענת אי חוקיות כבר בשלב בקשה להוצאת צו חפוש בבש"פ 1758/20 אוריך נ' מדינת ישראל (26.1.2021) (להלן: "עניין אוריך") (תלוי ועומד דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, שטרם נדון)).

בנוגע לקבוצה השנייה, קיימת הבחנה בין ראיות חפציות שדרך כלל אופן תפיסתן אינו משפיע על מהימנותן ומשקלן בהיותן ראיות פיזיות, אל מול הודאות חשודים שהשגתן באמצעים פסולים כדוגמת הפעלת לחץ חקירתי, עלולה להשליך עד מאוד על מהימנותן.

מחדל חקירה - אי רישום דו"ח פעולה בנוגע לטענת ב"כ הנאשם לקפוח הגנת הנאשם היות שהשוטר עטר שנכח בארוע לא רשום דו"ח פעולה, אני סבורה שהצדק עם ההגנה כי מדובר במחדל.

...

מחדל חקירה - אי רישום דו"ח פעולה בנוגע לטענת ב"כ הנאשם לקיפוח הגנת הנאשם היות שהשוטר עטר שנכח באירוע לא רשום דו"ח פעולה, אני סבורה שהצדק עם ההגנה כי מדובר במחדל.

סוף דבר הנאשם החזיק על גופו סם מסוג קנבוס במשקל של 5.04 גרם נטו, ובביתו סם מסוג קנבוס במשקל כולל של 157.97 גרם נטו, מחולק ל- 5 אריזות.

אשר על כן, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה של החזקה בסמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים.

באשר להשפעת פגמים בשרשרת מוצג על קבילותן של ראיות נקבע כך בע"פ 987/02 מדינת ישראל נגד איסמעיל בן מחמוד זביידה ואח' (10.05.04) (להלן: "עניין זביידה"): "צודק איפוא בא-כוחם של המשיבים בטענתו לפנינו כי נפלו פגמים באופן הסימון של הדלתות האמורות ובהוכחת שרשרת העברתן. ליקויים אלה מחייבים היתייחסות וטפול מצד הממונים על החקירה על-מנת להבטיח הקפדה רבה יותר על נוהלי תפיסה וסימון של מוצגים, ולכך נתייחס בהמשך הדברים. עם זאת לפי השיטה הנוהגת אצלנו, אין לומר כי פגמים בניהול חקירה – ובכלל זה ליקויים בסימון מוצגים ובתיעוד שרשרת העברתם – בהכרח יורדים לשורש ההליך המשפטי; יש לבחון קבילותה ומשקלה של כל ראיה על-פי מכלול נסיבות העניין, ובייחוד לפי סוג הפגמים, בהיתחשב בשאלה אם היה בפגמים כדי לקפח הגנתו של הנאשם (ראו והשוו ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 46-45)." בהמשך נקבע: "רישום מפורט המתעד את הליך תפיסת המוצגים ואת המקום שבו נתפסו, את סימון המוצגים באופן שיאפשר את זיהוים וכן רישום מסודר המתעד את הובלת המוצגים לאיחסון – כל אלה חיוניים לשם הוכחת תקינות החקירה ועל-מנת ליתן לנאשם אפשרות להיתגונן כיאות מפני האישומים כנגדו. פגמים חמורים בנוגע להוכחת התפיסה של המוצגים, זיהוים והובלתם עלולים לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן ובאפשרותו לנהל הגנה ראויה. במקרים כאלה עלולים הפגמים האמורים להוביל לזיכוי הנאשם על-מנת שלא ייגרם עוות דין." אם כן, המבחן המנחה לצורך קביעה אם אי הקפדה על שרשרת מוצג, מבחינת רישום ותעוד ראוי ואופן האיחסון, יש בה בכדי להוביל לזיכוי, הוא מבחן הוגנות ההליך, לפיו יש לבחון האם נפגעה הגנתו של הנאשם כך שאין ביכולתו להיתגונן כנגד המוצג שנטען שנתפס ומיוחסת לו החזקתו.

היצטברותם יחד של מחדלי המישטרה באזהרת הנאשם ויידועו בדבר זכויותיו, פסילת הודאתו, לצד הפגמים בשרשרת המוצג, שבגינם לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת כי האגרופן שהוגש כראיה הוא החפץ שנתפס על הנאשם הובילו אותי למסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר.

...

בנוסף, הנאשם לא הוזהר טרם אותו תשאול, משכך לטעמנו יש לפסול את הראיה, האגרופן.

הצטברותם יחד של מחדלי המשטרה באזהרת הנאשם ויידועו בדבר זכויותיו, פסילת הודאתו, לצד הפגמים בשרשרת המוצג, שבגינם לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת כי האגרופן שהוגש כראיה הוא החפץ שנתפס על הנאשם הובילו אותי למסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר.

סוף דבר אני מורה על זיכוי הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

עם זאת, ביהמ"ש קמא בדיעה כי חומרת אי החוקיות אינה ברף גבוה, שכן היתנהגותו של המערער : "כפי שנצפתה במצלמות האבטחה בחנות, הקימה חשד סביר לבצוע עבירת גניבה. אי החוקיות במקרה דנן נובעת ממיהות המחפש - הקב"ט - ולא מהפעולה עצמה ולכן אני סבורה כי חומרתה אינה ברף גבוה. ועוד - לאי החוקיות אין במקרה דנן השפעה על אמינות הראיה. הנאשם עצמו אינו מכחיש כי החזיק בשקית נייר כסף, אלא טוען כי מטרת החזקתו הייתה שונה מזו שמייחסת לו המאשימה (הנאשם טען שנייר הכסף משמש לעטיפת מוצרי גבינה, לשמירה על הטמפרטורה שלהם - .....זה המקום לציין כי המאשימה אמנם טענה שעטיפת בקבוק הבושם בנייר הכסף מעידה על כוונת הנאשם לגנבו, כיוון שיש בה כדי לנטרל את הזמזם שמוצמד לבקבוק, ברם לא הוכיחה את טענתה ואיני סבורה כי הנושא מצוי בידיעה שיפוטית." (פסקה 15 להכרעת הדין).

בישום דוקטרינה זו יש לערוך איזון בין הצורך להגן על זכויות הנאשם, לבין אינטרסים שונים שגם משקלם הוא רב, כמו גילוי האמת, הגנה על שלום הציבור ועל זכויותיהם של נפגעי עבירה.

בהתאם לפסיקה, ככלל, הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה מחייבת בחינה כפולה – תחילה על בית המשפט לבחון אם קיימים מחדלים ולאחר מכן עליו לקבוע האם בעקבות אותם מחדלים קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להיתמודד עם חומר הראיות העומד נגדו (ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (11.5.06); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (4.6.06)).

...

מכל האמור, אני סבור כי בדין הרשיע ביהמ"ש קמא את המערער בביצוע עבירת גניבה.

בנסיבות אלה, ועל אף העובדה שהעבירה בה הורשע המערער כן מאפשרת הימנעות או ביטול ההרשעה, אין מקום להיעתר לבקשתו זו. גם טענתו באשר לחומרת העונש דינה דחיה.

מכל האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור, הן באשר להרשעת המערער והן לעניין העונש.

אף בהתקיים אחת מעילות אלה, אין מדובר בזכות מוחלטת אלא "מדובר בזכות יחסית הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, שנידרש לאזן בין הנזק שניגרם לנאשם לרבות הפגיעה בחרותו ובקניינו, לבין האנטרס הצבורי באכיפת החוק והחשש מהרתעת המדינה מניהול הליכים פליליים" (ע"פ 1325/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (19.1.2020).

בנסיבות אלה, על אף השפעת מחדלי החקירה על הגנת המבקש (סעיף 13 בהכרעת הדין), אני מוצא כי גם אם היה מקום לבצע פעולות חקירה נוספות בתיק, הרי ההחלטה להעמיד את המבקש לדין על בסיס תשתית הראיות שהיתה בידי התביעה בעת הגשת כתב האישום היא החלטה סבירה אשר אינה עולה כדי זדון, חוסר תום לב או אי סבירות מהותית ובולטת.

הלכה היא כי את השפעתם של מחדלי חקירה יש לבחון בהיתחשב במכלול הראיות, ומחדלי חקירה לא יביאו בהכרח לזיכויו של נאשם (ראו לדוגמא רע"פ 3894/18 בוריס קפלן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (13.6.2018)).

...

אכן, מדובר בגרסאות מתפתחות מצד המתלונן, שיש בהן כדי לעורר קושי, אך יש לבחון קושי זה כחלק ממכלול הראיות שהצטברו.

משכך, התובע הסביר לא יכול היה לבסס מסקנה ראייתית הנשענת על גרסת עד הראיה.

מכל האמור לעיל עולה כי אין מדובר במקרה בו נסיבותיו האישיות של המבקש נכנסות בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן פיצוי בגין עילה זו. בהתאם לאמור בענין אסעף, בחינת השפעת אופן התנהלות החקירה המשטרתית בהקשר של בקשת פיצוי נאשם, צריכה להיערך בעיקרה במסגרת דיון בעילה השניה.