] בפני ערר המדינה לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק), על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם) מיום 27.10.2014 במ"ת 18624-08-14, בגדרה נדחתה בקשתה של העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו, והוחלט על שיחרורו בתנאים.
שירות המבחן אף הביע דעתו כי הסכם הסולחה מחזק את ההערכה באשר ליכולתה המועטה של המתלוננת לבקש עזרה בעת הצורך, ובאשר למידת השפעת סביבתה עליה.
עמד על כך השופט ג'ובראן בציינו:
"עשיית 'סולחה' אומנם, יש בה כדי להפיג את המתח הקיים בין הצדדים, אך יחד עם זאת, אין לראות בה משום איונה של חזקת המסוכנות ועל כן אינה מהוה שיקול מכריע לעניין שיחרורו למעצר בית של המשיב. אין לראות בהשגת סולחה משום 'תרופת פלא', אשר בכל מקרה ובכל הנסיבות, מנטרלת במידה מספקת את הסכנה ששלום הציבור עלול להיות מופר כאשר נאשם פלוני ישתחרר בערובה (ראה בש"פ1157/91 מדינת ישראל נ' עבדל פאתח בן נאיף זועבי".ו (בש"פ 5928/03 מדינת ישראל נ' טריף, בפיסקה 15 (3.7.2003)).
סיכומו של דבר: משעמדתי על מסוכנותו הברורה של המשיב הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו ומהתסקיר שהוגש בעיניינו, ומאחר שקבעתי כי קשה לייחס משקל של ממש להסכם הסולחה בקשר עם שקולי המעצר – אני סבור כי חלופת המעצר לא תאיין את מסוכנותו של המשיב.
...
משכך, ונוכח קביעתי לפיה מסוכנותו של המשיב לא קהתה, הגעתי לכלל מסקנה שאין לשחרר את המשיב ממעצר.
סיכומו של דבר: משעמדתי על מסוכנותו הברורה של המשיב הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו ומהתסקיר שהוגש בעניינו, ומאחר שקבעתי כי קשה לייחס משקל של ממש להסכם הסולחה בקשר עם שיקולי המעצר – אני סבור כי חלופת המעצר לא תאיין את מסוכנותו של המשיב.
התוצאה היא, כי דין הערר להתקבל.
