השעיית רישיון רפואי של רופא שיניים

לפניי ערעור על החלטת כבוד השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב מיום 05.11.12, אשר לו הואצלו סמכויות שר הבריאות בעינייני משמעת, ובה קבע, במסגרת סמכותו עפ"י ס' 45 לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט – 1979 (להלן: "הפקודה"), ובהתאם להמלצת וועדת המשמעת מיום 16.10.12 (להלן: "הועדה"), כי המערער פעל בנגוד לסעיפים 45(1), (4) ו- (7) לפקודה, והוטלה עליו בגין כך, התליית רישיון למשך תשעה חודשים.

] לעניין אמצעי המשמעת כפי שנתבקשו ע"י התביעה- התליית רישיון לשלוש שנים- הועדה סבורה כי יש לאבחן בין המקרים בהם הייתה רשלנות חמורה בהתנהגותו של רופא בטיפול חולה ושם נדון להתליית רישיון למספר שנים רב, לבין המקרה שלפנינו שדן בעיניין אי מענה לפניות משרד הבריאות והמצאת חומר למטופלים- עם כל החומרה שיש לייחס להיתנהגות זו. [.

מדובר בהליך זמני המפסיק את קיום הפונקציות הרגילות של הרופא, אף כי אין הכרח כי היתקיים קשר בין מהות הפונקציות הרגילות שלו כרופא לבין העבירה שבעטיה הוחלט על השעייתו.

...

סבור אני כי היה והתנהגות מעין זו תהפוך לנורמה בקרב הרופאים, אזי ייפגע אמון הציבור במערכת הרפואה בכללותה, והנזק שייגרם יהיה עצום לאין שיעור.

כל אלה מובילים אותי למסקנה כי החלטת המשיב הינה סבירה ומידתית, ומשכך, איני רואה כל צורך להתערב בה. לבסוף אומר, כי לא מצאתי ממש בטענות המבקש כאילו קיים חסר בפקודה, לעומת חוקים אחרים, בכל הנוגע למגוון אמצעי המשמעת שניתן להטיל על רופאים שהוגשה נגדם קובלנה ונמצאו אשמים.

סיכום סיכומו של דבר, לא מצאתי כל פגם בהחלטת המשיב להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של תשעה חודשים, ועל כן, דין הערעור להידחות, והוא נדחה בזה.

בעקבות התלונה, החליטה כללית סמייל לבצע חקירה נגד הנתבע, ומיד עם תחילת החקירה הושעה הנתבע מתפקידיו בה. החקירה ארכה פרק זמן ממושך, וסיכומה בדו"ח בדיקה שערך מר יניב בצלאל, מנהל הבטחון של קופת החולים (להלן: "דו"ח הבדיקה").

לדידו של הנתבע, עת האשים את התובעים בשחיתות, עשה כן תוך הבעת מסקנה לגיטימית המשקפת את האמת כהוייתה, וזאת לאור פועלם של התובעים, שכן הם הציגו מצגי שוא בדבר מומחיות המרצים המעבירים את הקורסים מטעמם (ולדוגמה – הציגו כבעל תואר "פרופיסור" מי שאינו מחזיק בתואר שכזה, והעבירו קורסים באמצעות אדם שאין לו רישיון רפואת שיניים כדין בישראל) ואף העבירו השתלמויות אשר אינן עומדות בהנחיות משרד הבריאות.

צוים – התובעים עותרים לקבלת סעד נוסף, מכוח סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, בדמות שלושה צוים – (א) צו מניעה שיאסור על הנתבע לפרסם עוד פרסומים על התובעים בהם הם מכונים כפי שיכונו; (ב) צו מניעה שימנע מהנתבע מלהתערב בקשרים מסחריים של רופאי שיניים במיגזר הערבי עם חברות לציוד רפואי; ו-(ג) צו עשה לפרסם תיקון, הכחשה והתנצלות בנוסח מוסכם.

...

לכן, לא אוכל לומר שהוכח שניתן ליישם סעיף זה בתביעה הנוכחית (וראו למסקנה דומה את ת"א (מחוזי ת"א) 31777-07-12 כהן נ' אזולאי, פסקה 23 (30.3.2015) ואת ת"א (שלום חי') 49160-12-10 גואטה נ' ביטון, פסקה 25 (9.8.2015)).

לגבי סעיף 3 – לא שוכנעתי שהוכחו יסודותיו של סעיף זה שכן לא בהכרח ניתן לראות בפרסומים ככאלו שנועדו "להכביד" על העסק של התובעים באופן שאליו מתייחס סעיף זה. בכל אופן, ואף אם היו מתקיימות העוולות לפי סעיפים 2 או 3, הרי שיש טעם של ממש בטענת ההגנה לגבי משמעותו של סעיף 12.

נוכח כל האמור מעלה במצטבר, אין צורך לדון בהוראות פקודת הנזיקין, במיוחד במקרה בו ההפניה היא לעוולות הסל, כגון עוולת הפרת החובה החקוקה כאשר הוגשה גם תביעה פרטנית לגבי כל העוולות הפרטיקולריות.

ערעור על החלטת כב' השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב (להלן - "המחליט") מיום 2.9.22 (החלטה 15/22) (להלן - "ההחלטה"), שניתנה בהתאם לסמכות שהואצלה לו לפי סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש), תשל"ט - 1979 (להלן - "הפקודה"), בה הורה על התליית רישיון המערער לעסוק ברפואת שיניים למשך עשרים וארבעה חודשים, אשר מניינם יחל עם סיום ריצוי תקופת מאסרו של המערער, בגין העבירות הפליליות מושא הקובלנה המשמעתית דנן.

זאת בכדי שבתקופת ההשעיה "ניתן יהיה גם לבחון אם הנקבל (המערער - נ.פ.) אכן לא חזר לסורו". המערער טוען, כי החלטת המחליט להתליית רישיונו לפרק זמן כה ארוך בן שנתיים לוקה בחוסר סבירות קיצונית.

הדין הוא שאותה היתנהגות בלתי הולמת אינה אך במסגרת עבודתו הרפואית של הרופא המורשה, אלא אף בענייניו האחרים והאישיים, וזאת אף אם אותה היתנהגות אינה באה לכדי עבירה פלילית, ולא כל שכן כאשר אותה היתנהגות מקימה עבירה פלילית בה הורשע הרופא.

...

המשיב טוען, כי דין הערעור להידחות, עת הוא אף מצביע על הדין הנוהג לפיו ימעט בית המשפט להתערב בהחלטות כגון דא, כאשר ההחלטה אינה חורגת מהסביר.

בנסיבות אלו סבורני, כי אף בפריזמה של השוויון הנדרש בנקיטת אמצעי משמעת באשר לנילונים שונים במקרים דומים (ולהיקף הנימוק הראוי עת נקבעת מידת אמצעי המשמעת), אין מקום להתערב בהחלטה.

אשר על כן הערעור נדחה.

מה היגיון יש להעניק לו זכות ערעור, מקום שהשר החליט לבטל או להשעות את רישיונו של רופא השיניים? גם חברי, השופט מלץ, עומד על קושי זה, תוך שהוא מציין, כי "זו תוצאה שקצת קשה להשלים עימה". לדעת, התשובה על קושי זה הנה, כי במקום ששר הבריאות החליט שלא ליתן צו בעיניינו של רופא, עומדת בפני המטופל-המתלונן אפשרות הפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק.

...

המשיב 3 לערער על חומרת העונש, וערעורו נדחה על-ידי בית-משפט זה. המדינה לא מצאה לנכון לערער ולדרוש החמרת העונש.

לדעת של אלה-והמה ארבעה רופאים ונציג היועץ המשפטי לממשלה-הדרישה לשלילה טוטאלית של רישיון המשיב 3 היא "מוגזמת ואינה מקובלת עלינו בכלל", והסנקציה ההולמת היא, לדעתם, שלילה לתקופה של שנתיים ימים, בניכוי ארבעת החודשים שבהם ישב המשיב במאסר בפועל.

אשר-על-כן דעתי היא, כי יש לדחות את הערעור.

כך, גם במענה לשאלה האם התובע הושעה לצמיתות מעבודתו כטכנאי שיניים, השיב "לא הושעתי לצמיתות" (עמ' 37 ש' 30), אולם דברים אלו עומדים בסתירה גמורה למכתב שצורף כנספח 3 למוצגי ב"כ היועמ"ש ממנו נלמד כי רשיונו של התובע הותלה לצמיתות החל מיום 01.03.2006.

כן, למשל, כשנשאל על הרשעתו בפלילים בהתחזות לרופא שיניים, בחר להטיל את מלוא האשמה על משרד הבריאות וכדבריו: "במעבדת השיניים ניסו להשתיל לי ממשרד הבריאות ולנסות להכפיש את שמי ולעשות אותי לא בן אדם הכי נכון וטוב שיכול להיות... החליטו לקחת את רישיוני ולסגור את מעבדת השיניים ולא לעבוד במקצוע הזה ובתחום הזה..." (עמ' 41 ש' 17-22).

...

ואולם, לאחר בחינת מכלול הטענות וכן לאחר חקירת המומחית בפני ביהמ"ש, שוכנעתי כי אין בטענות אלו ממש, ואפרט: ראשית, במקרה דנן, מנסים התובעים לאחוז במקל בשני קצותיו: מחד, התובעים טוענים כי צוואת המנוח משקפת את רצונו של המנוח תוך הסתמכות והפנייה אל מסקנות חוו"ד הראשונה של המומחית מיום 1.10.2020 (סעיף 8 לסיכומי התובעים) ומאידך, טוענים כי אותה המומחית אשר הגיעה למסקנה הנכונה בחוו"ד הראשונה שגתה ואף התנהלה באופן לא מקצועי במסגרת חוו"ד המשלימה מיום 1.4.2021 כאשר בחנה את חתימות העדים על גבי הצוואה.

סיכומם של דברים, נוכח כל האמור לעיל, עולה בבירור כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה שהועבר לכתפיהם להוכחת מהימנותה של הצוואה ולא הצליחו להסיר את הספקות בנוגע לאמיתותה; ועל כן, דין עתירתם לקיום הצוואה להידחות מכל וכל.

סוף דבר: אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: התובענה לקיום הצוואה, נדחית.

נוכח התוצאה ובשים לב להיקף ההליך ומשכו, אני מורה כי התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך 50,000 ₪ ובאופן הבא: 25,000 ₪ לאוצר המדינה ו-25,000 ₪ לנתבעים 2-11.