השעיית צו הסגירה למועדון בתל אביב

רקע והשתלשלות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי נלמדות העובדות הבאות: המבקשת פירסמה ביום 20.11.2008 מיכרז פרטי סגור ובו הזמינה 11 חברות, ביניהן המשיבה, להציע פיתרונות טכנולוגיים לדרך בה ניתן לעבד ולהוציא ממתקניה בוצה – תוצר לוואי בלתי ידידותי לסביבה של תהליכי הזיקוק של נפט גולמי ומוצרי נפט שונים, תהליכים שבהם עוסקת המבקשת.

בחודש ינואר 2010 הוחלפה טיוטת הסכם בין הצדדים, אלא שביום 28.1.2010 הודיעה המבקשת למשיבה כי החליטה להשעות את המשא ומתן עימה ולחפש פיתרון אחר שאינו כולל הקמה של המתקן.

על רקע זה הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשת, כשבמקור תבעה צו מניעה קבוע המונע מהמבקשת להיתקשר עם צד ג' כלשהוא לטפול בבוצה.

עוד יש להוסיף, כי ככל שמדובר בחיובים כספיים, נטיית בית המשפט היא שלא לעכב תשלומם אלא במקרים יוצאי דופן [ראו למשל: עניין איי.פי.סי, שם; ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר, פסקה 6 (4.12.2008); ע"א 1191/14 עריית תל אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ, פסקה 20 (2.4.2014)].

...

עוד לקחתי בחשבון בהקשר זה כי בניגוד לטענת המבקשת, גורסת המשיבה כי מאז נכשל המשא ומתן עם המבקשת, השקיעו בעלי המניות יותר משני מיליון ש"ח במשיבה, טענה שגובתה בתצהיר מטעם מנכ"ל המשיבה ובעל מניות בה. דומני כי בנסיבות אלה, העובדה שאין בבעלותה נכסי מקרקעין או כלי רכב, כי היא אינה שוכרת משרד או מעסיקה שכירים (שאינם בעלי מניות בה) – אין בה כדי להוביל למסקנה שמדובר בחברה ריקה שלא תוכל לפרוע את הסכום הנדון, ככל שתידרש לכך בעתיד.

לפיכך, נחה דעתי כי לא עלה בידי המבקשת לשכנע שמאזן הנוחות נוטה לטובתה כאמור, משלא הצליחה לבסס את הטענה בדבר נזק חסר תקנה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 25237-06-15 גליל ים נ' עריית הרצליה ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אליהו בכר מערער קבוץ גליל ים אגודה שיתופית ע"י ב"כ עו"ד עמי סדן-תגר עמיאל משיב משיבה פורמאלית מנהל הארנונה של עריית הרצליה ע"י ב"כ עו"ד אן ברלוביץ' מי הרצליה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד בועז נווה פסק דין

כבר נקבע לא אחת כי למנהל הארנונה אין סמכות לידון בתוקפם של הסכמים שנכרתו בשנים הקודמות בין נישום לבין הרשות המקומית ובנפקותם גם לשנים הבאות (ר' עע"מ 8380/07 עריית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ (16.2.10); בר"מ 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עריית טבריה (21.5.09) קבעה כב' השופטת נאור (כתוארה אז) כך: "עולה השאלה מה יעשה צד להסכם המבקש להשתחרר ממנו ומה יעשה צד המבקש להמשיך ולקיימו. באשר למקרה שבו הרשות היא החפצה להשתחרר מההסכם, נקבע בפסיקה כי רשאית היא לעשות כן, במידה ואיזנה כראוי בין השיקולים השונים. מבחינה מעשית הרשות מביעה את רצונה להשתחרר מההסכם בכך שהיא מודיעה לנישום על חיוב ארנונה חדש השונה במהותו מההסכם. אם הנישום רוצה להעלות טענות כנגד תוקפו של החיוב, משום שזה מנוגד להסכם, עליו לפנות בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו עניין מקורות לעיל). במסגרת עתירה זו ייבחן בית המשפט האם הרשות איזנה כראוי בין השיקולים והאם ישנה הצדקה להשתחררות מההסכם (ראו: עניין אלוני לעיל, בעמ' 120). טענותיו של הנישום כנגד תוקפו של החיוב בשל היותו סותר את ההסכם יישמעו רק בדרך התקיפה הישירה שתיארתי לעיל, ולא יידונו בפני מנהל הארנונה או ועדת הערר. סמכותם של אלה מוגבלת כידוע לעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר)". ר' גם בר"מ 5711/06 חברת המיגרש המוצלח בע"מ נ' עריית ת"א יפו (30.12.2009) במסגרתו קבע כב' הש' נאור (כתוארה אז) כך: "אין מקום כי נכריע בטענת המבקשת כי בין הצדדים הסכם שקבל תוקף של פסק דין וכי המשיבה רשאית להשתחרר ממנו רק באמצעות 'תקיפה ישירה'. שהרי, עניין זה כאמור אינו בסמכות ועדת הערר ואין להכריע בו במסגרת בבקשת רשות ערעור על החלטותיה. אם סבורה המבקשת כי המשיבה נוהגת בביזיון כלפי פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה או כי אינה פועלת לפי פסק דין או הסכם כאמור יכולה היא לפנות לערכאה המוסמכת בהליך המתאים (ראו, למשל, עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ( 5.9.2005); והשוו בר"ם 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עריית טבריה (21.5.2009) שעסק בהשתחררות מהסכם שלא קיבל תוקף של פסק דין)". (ר' גם בר"מ 7153/06 מנהל הארנונה במועצה המקומית כפר שמריהו נ' מועדון נוה אביב (כפר שמריהו) בע"מ (19.10.06) ועוד).

באותה העת המקום היה סגור ונעול ולפיכך בוצעה המדידה עפ"י ההערכה ולפיה שטח המבנה הנו כ- 8.5 מ"ר, שטח בריכת מי הקולחין 2,992 מ"ר והחלקה התפוסה 2,275.23 מ"ר ובסה"כ 5,276.05 מ"ר. במצב דברים זה, אין לי אלא לקבל את קביעות הוועדה כלשונן בהיעדר יסוד לסברה אחרת.

כמו כן, מצאה הוועדה כי על פניו תעריפי החיוב קבועים בצו הארנונה אליהם צירפו הפרישי הצמדה וריבית ואף מטעם זה אין מקום להתערב בנושא זה. אף אנוכי לא מצאתי סיבה להתערב בעיניין זה. קבלת ההשגה לשנת המס 2012 טען הקבוץ, כי הגיש למנהל הארנונה 3 השגות, האחת לשנים 2009-2011, השניה לשנת המס 2012 והשלישית לשנת המס 2013.

...

בהודעת החיוב לקיבוץ נכתב בין השאר, כי: "תאגיד מי הרצליה, המחזיק במכון הטיהור, הוא שחויב בארנונה מאז 1.9.2009 בגין שטח זה. אולם על יסוד טענת התאגיד לפיה הוא איננו המחזיק בשטח זה, וכי השטח כאמור מוחזק ומשמש את הקיבוץ מאז 1.9.2009 לצרכי השקיית שטח החקלאות במתחם הקיבוץ, ולאחר שבדקנו טענות אלה, הנכם נדרשים לשלם...". טענות הקיבוץ בהשגות לטענת הקיבוץ לאור הסכם 1996 העירייה הינה המחזיקה בבריכת האגירה ולא הקיבוץ.

סוף דבר הערעור נדחה למעט לעניין שנת המס 2012.

הרקע להגשת הבקשה החל משנת 2008, מנהלים המשיבים 16-2 מועדון לצריכת משקאות משכרים המכונה "החתול והכלב" (להלן: המועדון) ושוכן בתחום שיפוטה של עריית תל אביב-יפו.

הפסיקה עמדה על כך שמטרתו של צו זה אינה רק עונשית אלא בעיקר מניעתית: "צו סגירה איננו בגדר עונש מן הענשים שבית-המשפט מוסמך להטילם. זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רשיון או תוך הפרת תנאי הרשיון. השמוש באמצעי זה, בין אם הוא בעל אופי אדמיניסטרטיבי או בעל אופי שפוטי, שונה מסמכות הענישה הרגילה" (ע"פ 242/65 היועץ המשפטי נ' חברת מלון "רות" בע"מ, פ"ד יט(3) 415, 418 (1965) (להלן: עניין מלון רות); בש"פ 738/89 קולנוע דקל בע"מ נ' עריית תל אביב-יפו, פ"ד מג(3) 759, 762 (1989); רע"פ 3329/05 חברת קו המים אירועים בחוץ מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.7.2005)).

ביום 16.12.2013 השיבה המישטרה כי "עתיד המועדון [...] אמור להבחן בזמן הקרוב בבית המשפט העליון (הדיון נקבע לתאריך 3.2.2014), שם הוגש, כידוע לך, ערעור מטעם המדינה בנוגע לדחיית בקשתה לסגירת העסק לפי סעיף 17 לחוק רשוי עסקים". על פני הדברים ובלא לקבוע מסמרות בהתייחס להליכים אחרים, עולה מן המקובץ כי המישטרה השעתה את הטיפול בתכנית האבטחה שהציעו המשיבים עד לדיון בהליך שלפנינו.

...

]השופט ע' פוגלמן: מהם התנאים למתן צו להפסקת עיסוק בעסק לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים או החוק)? זו השאלה העומדת להכרעתנו בגדרי הבקשה דנן, אשר בהסכמת הצדדים החלטנו לדון בה כבערעור גופו.

מסקנה זו אושרה בערכאת הערעור ולא ראינו עילה להתערב בכך.

במקרה דנן מקובלת עלינו, כאמור, מסקנת הערכאות הקודמות כי בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו האכסניה המתאימה להעלות טענות בשאלת מתן צו הפסקת עיסוק בעסק ומועד כניסתו לתוקף היא בגדרו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, ככל שהמשיבים יורשעו בדין.

סוף דבר ממכלול הטעמים שפורטו לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

המבקש מתגורר בתל אביב ועובד בבר-מועדון DELI בעיר.

בד בבד עם העירעור הוגשה בקשה למתן צו ביניים להשעיית הוראת ההתייצבות ב"חולות" על להכרעה בעירעור.

...

משהערר נדחה, נקבע כי על המבקש להתייצב בבמרכז "חולות" עד ליום 14.2.16.

בענייננו, בחינת שיקולים אלה מביאה למסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, הבקשה למתן צו ביניים נדחית והצו הארעי שניתן - בטל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 2524-04 נחום ואח' נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ת"א ואח' 25.11.12 בפני כב' השופט אבי זמיר התובעים 1. ראודר נחום 2. אילנה וינטר 3. אהרון שטרן 4. שמואל שרף ע"י ב"כ עו"ד טורקלטאוב הנתבעים 1. הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ת"א (מחיקה) 2. רפאל שאולי (מחיקה) 3. אבא אברמוביץ (מחיקה) 4. תאודור שאול (מחיקה) 5. מועדון הקולנוע בע"מ 6. יונייטד קינג וידאו 1990 בע"מ 7. אלברט ד.מטלון ושות' בע"מ 8. אמנון מטלון 9. משה אדרי 10. יצחק גן אור 11. מיכאל בוזגלו הנתבעים 5, 7, 8, 10 ע"י ב"כ עו"ד שרצר הנתבעים 6, 9, 11 ע"י ב"כ עו"ד ארמרניק פסק דין

לדוגמה: אם הנזק ארע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תיתיישן בשנת 2007 למרות תיקרת 10 השנים, ולמעשה לא תיתיישן כל עוד מרוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר.

ובכן, ביום 6/9/90 הגישו המשיבים בקשה לצוו מניעה זמני האוסר על המבקשים, בין היתר, לבצע שפוץ כלשהוא בנכס, בטענה שעבודות השפוץ מנוגדות למטרות השכירות ולרישיון העסק מטעם עריית תל אביב (נספח ז' לכתב ההגנה).

בהמשך, היתייחס לתקופה הרלוואנטית לשפוץ: "ש: השריפה היתה ב-82 מה קרה אחרי המקום היה סגור?

...

בקשה זו נדונה כעת בשנית, לאחר שבהחלטה מיום 13/3/09 הוריתי על סילוק התביעה על הסף, וערעור שהוגש על החלטתי זו התקבל, בפסק דינו מיום 8/12/11 של בית המשפט העליון, תוך שנקבע כי ההליך יוחזר לדיון לשם חקירת המצהירים (ע"א 3447/09).

די בכך שאחד מיסודות התביעה נתגלה באיחור על-ידי התובע כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות, וככל שממועד הגילוי המאוחר ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, התביעה לא התיישנה.

שיהוי שמא טעיתי במסקנתי הנ"ל, ושמא יש לקבוע כי התביעה הוגשה שבע שנים פחות יום לפני תום תקופת ההתיישנות, כטענת התובעים, אני סבור שזהו מקרה מובהק שבו יש לקבל את הטענה החלופית של שיהוי.

סוף דבר אני שב ומורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 5 – 11 על הסף.