השעיית עורכת דין על מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע

על בסיס קביעות עובדתיות אלה הרשיע בית הדין המחוזי את המערער בעבירה של היתחזות לפי סעיף 97 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק לישכת עורכי הדין" או "החוק"); באי מילוי חובתו כעורך דין כלפי לקוחו בהתאם לסעיף 54 ו- 61(3) לחוק; בבצוע מעשים הפוגעים בכבוד מיקצוע עריכת הדין בהתאם לסעיף 53 ו- 61(1) לחוק; ובהתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק.

בית הדין הארצי קבע כי אין בהטלת איסור פלילי על מעשה ההתחזות כדי לשלול את סמכות בית הדין המשמעתי לקיים דין משמעתי בגין אותו מעשה, זאת במיוחד לאור התכלית השונה של מערכות הדינים השונות.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע כך: "בית הדין המחוזי מוסמך היה לידון בעבירת היתחזות לפי סעיף 97 לחוק, משום שהיא כוללת בין יסודותיה גם פעולה, שעורך דין עושה בתקופת השעייתו, ואשר נתייחדה, לפי החוק, לעורכי דין. מעשהו של עורך דין מושעה, שנעשה בנגוד לאיסור החל לפי סעיף 97, מהוה אפוא עבירת משמעת במובן הסיפא של סעיף 61(1) לחוק, ונימצא, לפיכך, בגדר סמכותו של בית דין למשמעת". בעיניין ספיר עמד במוקד הדיון בפסק הדין סעיף 61 לחוק, המגדיר "עבירות משמעת" באופן הבא: "אלה עבירות משמעת:

...

גם אני סבור כי יש להרשיע את המערער בעבירת ההתחזות מכח סעיף 97 לחוק.

סוף דבר.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

על רקע זה, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המערער לפי סעיף 63 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 (להלן- החוק), לבית הדין המחוזי, בגין עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח; עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות שלא כדין, אי דיווח כספי; אי החזקת כספי פקדונות בחשבון פקדון; אי שמירת ערכו של פקדון; עיכוב מסמכים שלא כדין; אי שמירה על כבוד המיקצוע ובצוע מעשה הפוגע בכבוד המיקצוע, היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין; אי מתן תשובה לתלונה.

לאחר עיון מוקפד בפסיקה, מצאתי, כי בעבירות של שליחת יד בכספי לקוח, בגיר, ללא נסיבות מיוחדות, כארוע חד-פעמי, ללא עבר משמעתי מכביד, וללא שניפגע באופן ממשי האמון שניתן בעבודתו ותפקודו של הנקבל כעורך-דין- נהגו בית-משפט זה, והערכאות המשמעתיות, להעמיד את עונשו של הנקבל על 28-30 חודשי השעיה בפועל (ראה למשל- בר"ש 6189/10 עו"ד מונדר נסאר נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בת"א -יפו (27.06.2010); ב"פ 35/12 לישכת עורכי-הדין נ' נעמה קדוש סלומון).

...

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 18/19, מיום 27.6.2019 (עורכי הדין אב"ד נועם עוזיאל, עו"ד יעקב אמסטר ועו"ד ארז שניאורסון), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין- מחוז צפון (להלן- בית-הדין המחוזי) בתיק בד"מ 38/16, הכרעת-הדין מיום 25.1.2018 וגזר-הדין מיום 14.1.2019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד דהוד סלאח, עו"ד פנינה ולרי, עו"ד גיורא מאור).

במצרף הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי מתחם הענישה, בעבירות המיוחסות למערער, בשים לב לחומרתן, ובנסיבות דומות, עומד על השעיה בפועל מלשכת עורכי-הדין לתקופה של 28-50 חודשים.

אשר על כן, בעניינו של המערער, לאחר ששקלתי לקולא ולחומרה, בהתחשב בחזרת של המערער מהערעור על הכרעת הדין, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה- כפי שנקבעו על-ידי בית הדין, אשר ממצאיו וקביעותיו העובדתיים הם העומדים ביסוד הערעור שלפניי- מדיניות הענישה הנוהגת, בהיעדר עבר משמעתי, תוך מתן משקל משמעותי לאינטרס הציבור ואמון הציבור בקהל עורכי-הדין, שוכנעתי להתערב בגזר-הדין ולהפחית את עונש ההשעיה בפועל לתקופה של 36 חודשים.

סוף דבר, הנני מקבל את הערעור לעניין גזר-הדין ומעמיד על עונש ההשעיה בפועל לתקופה של 36 חודשים, החל ממועד תחילת ההשעיה בפועל בהליכי המשמעת נשוא ערעור זה. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו של כנם.

משכך, הוא הורשע בבצוע מעשים הפוגעים בכבוד מיקצוע עריכת הדין על פי הסעיפים 53 ו- 61(1) לחוק לישכת עורכי הדין וזוכה מבצוע העבירה המייחסת לו היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, בהתאם לסעיף 61(3) לחוק.

בית הדין הארצי קבע כי העונש שהוטל על המשיב (אזהרה) מופרז לקולא, ולכן, קיבל בית הדין הארצי את העירעור על העונש והשית על המשיב עונש של השעיה על תנאי למשך חודש ימים לתקופה של שלוש שנים ובנוסף הטיל עליו עונש של נזיפה.

...

נוכח האמור, טען המשיב כי דין הערעור דחיה.

נוכח זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהכרעת הדין של בית הדין הארצי ויש לדחות את הערעור בעניין זה. אשר לערעור על גזר הדין: ההתערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית מוגבלת למקרים שבהם מתגלה סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית ומרף הענישה הראוי (ראה: על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד חיים (8.7.2007) פיסקה ח'; על"ע 4444/99 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' וינוגרד, פ"ד נה(5) 908, 912 (2001); על"ע 9/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, מד(1) 705, 710 (1990); 6251/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א יפו נ' עו"ד שרה דוידוביץ' (8.7.10) פסקה 15; על"ע 4498/95 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד רוכברג (1999) פסקה 7)) במקרה שלפניי, העונש שנקבע על ידי בית הדין הארצי הוא מאוזן וראוי.

סוף דבר: הערעור, על כל חלקיו, נדחה.

על הטענות, העובדות וההליכים בתמצית העובדות- המשיב, יליד 1958, לאחר בחינות ההסמכה במועד מאי 2017, ובקשר לאגרה בגין הבחינות ושיעורה, פירסם בתגובה בפייסבוק כי "..המחיר כולל גם חברות בבית הזונות לשנה!!". נוכח הפירסום, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המשיב בעבירה של היתנהגות שאיננה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961 (להלן- החוק) ובעבירה של פגיעה בכבוד המיקצוע, לפי סעיף 53 לחוק.

בגזר-הדין, עמד בית-הדין על חומרת מעשיו של המשיב ועל הפגיעה הטמונה בהם במקצוע עריכת הדין בעיני הבריות ועל אחת וכמה כאשר נשמעים הדברים מפיו של מתמחה, המבקש להכנס בשערי לישכת עורכי-הדין.

בהקש לקביעת בית-המשפט העליון בבג"צ 6301/18 השופטת כץ-פוזננסקי נ' שרת המשפטים ובית-הדין המשמעתי לשופטים (27.12.2018), משיקולים של עיקרון המידתיות, על יסוד לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית של הוראת החוק, נוכח תיקון החוק על דרך של הוספת עונש של השעיה על תנאי לעורכי-דין ללא שהוחרגה הטלתו על מועמדים לחברות בלישכה, סבר כי "..אלו מביאים אותי למסקנה לפי הפרשנות הראויה, והמתבססת על לשון החוק, היא כי המחוקק התכוון לתת בידי בית הדין המשמעתי כלי נוסף ומידתי, בין נזיפה לבין פסילה להיתקבל כחבר הלישכה של פסילה על תנאי מלהתקבל כחבר, וזאת בדומה להשעיה על תנאי לעורך דין" (פסקה 13).

...

במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, לא שוכנעתי כי יש בעונשו של המשיב כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

בסיכומו של עניין, במצב המשפטי הנוהג, נוכח פרשנותו הלשונית והתכלית של הוראת החוק המעגנת את הענישה המותנית, כאמור, ובגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות ערכאת המשמעת, לא שוכנעתי כי נפל פגם בפסק-הדין ברמה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

נגד המבקש הוגש כתב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין מחוז צפון (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי), המייחס לו עבירה של אי שמירה על כבוד מיקצוע עריכת הדין ובצוע מעשה הפוגע בכבוד המיקצוע לפי סעיף 53 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ועבירה של היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק האמור.

לגבי גזר הדין נקבע כי עונש ההשעיה בפועל, עונש ההשעיה המותנה והקנס מידתיים בנסיבות העניין ובמיוחד לנוכח עברו המשמעתי המכביד של המבקש בעבירות דומות לאלו בהן הורשע בתיק דנן, וכן נוכח העובדה כי המבקש לא התייצב לדיון אשר נקבע לצורך טיעונים לעונש, ולא הגיש את טיעוניו גם כאשר ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן מאוחר יותר.

...

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר) בעב"י 11912-07-19 מיום 3.11.2019, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 77/18 מיום 23.5.2019.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

בענייננו, ברי כי לא מתעוררת כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה רשות לערער ומכאן שדין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.