גם בחקירה נגדית (עמ' 114-113) לא סיפק המערער הסבר מדוע סבר כי הודאה בפני הרופאים (והעובדת הסוציאלית) תספק את הסם; שם העיד על עצמו (עמ' 113) "אני משתמש 20 שנה בסם, נרקומן ומניפולטור. אדם בשביל להשיג את המנה שלו יעשה הכל".
(3) לא למותר להזכיר, כי בית המשפט קמא דחה את גרסתו של המערער לעניין האדולן, בין השאר, בשל עדות המערער לפיה יום לפני ארוע הדקירה דאג לספק לרפי בן דוד כמות נכבדה של סם מסוג קוקאין.
(4) משמצוי המערער נוכח מצבו הבסיסי ב"קבוצת סיכון" ולפיכך על בית המשפט לבחון את הודאתו בקפדנות יתרה, שמא היתה פרי שיגיון נפשו או התקף חריף של צורך בתחליף הסם; האם בילבל המערער בין ארוע הדקירה, אשר היה עד לו, ובין מתן ביטוי לרצון מודחק שלו להתנקם במנוח בעקבות פגיעתו המינית על-ידי המנוח שנים קודם לכן? ועל כן הודה בית המשפט קמא היתייחס לחותם הקשה שהשאירה פגיעה זו בנפשו של המערער:
"הנאשם, בהמשך, מיפרט על ניסיון האונס באבו כביר פעם אחר פעם אחר פעם, מעשה שהותיר בו רושם חזק ביותר ופגיעה נפשית בלתי מבוטלת, עד אשר הוא לא יכול היה לשכוח את הארוע ולמחוק אותו מזכרונו, כמי שעבר חוויה קשה וטראומתית ומצא את ההזדמנות להשיב למנוח מנה אחת אפיים ע"י פגיעה בו, תוך שהוא מדגיש את רצונו לפגוע במנוח, לנקום בו, להראות לו שהוא גבר וכיו"ב אמירות שחוזרות על עצמן כמנטרה בדברי הנאשם".
ואכן, בהקשרים שונים בחומר הראיות חוזרת מפי המערער הטענה באשר לניסיון האונס משכבר כמניע למעשה.
גם בהקשר זה מגלה בדיקה זהירה של הראיות, כי לכל היותר נימנע המערער מהפללת רפי בן דוד, כפי שניתן ללמוד גם מהכרעת הדין קמא, אולי כיוון שהלה נחלץ לעזרת המערער בעיצומה של קטטה אלימה במרכז ובעקבות כך הושעה מהמרכז ונשללה ממנו הזכות לקבל אדולן (מיזכר המרכז נ/1 וכן ראו עדות ד"ר הרמן בעמ' 13).
אולם לדידי צדק בית המשפט קמא, ואחזור על כך בשנית, בהזכירו (עמ' 177) כי המערער "הודה פעם אחר פעם שהוא מחזיק בכליו גם סכין וגם דוקרן", וכי הוא לא פסל בחקירתו אפשרות שהדקירה נעשתה בסכין, הזכרנו שהתביעה הצביעה על כך שבעדותו (עמ' 105-104) ציין המערער כי בוויכוח בין רפי למנוח אמר לו רפי "תביא סכין", ואחר חזר רפי ובקש זאת; ושעה שנעצר המערער כתום שעות אחדות, נמצאה ברשותו סכין מטבח שיכלה לגרום לדקירה לפי חוות דעת פרופיסור היס.
"אבל הפנינה הזו סיפרה לאחי תמיר שליאור היה עושה דברים כאלה, פארטיות, מוכר להם מים במקום אדולן, הבנתי שהוא עשה קטע לבן אדם ובגלל זה נדקר".
עדות זו זוכה לחזוק מפי שני אחים נוספים של המנוח (נ/12, נ/16), ומפי אמו (נ/11), וביסוס נוסף לכך מצוי בדו"ח פעולה של המישטרה (תישאול המנוח בסמוך לארוע הדקירה) (ת/4):
"לטענתו הלך במקום ובחור צעיר שהלך מאחוריו דקר אותו בבטנו בצד שמאל ונמלט מהמקום לטענתו מדובר בחשוד אחד צעיר פרט לכך המתלונן אינו יכול למסור פרטים כמו כן לטענתו בעת שהותקף היה לבדו והותקף ללא כל רקע ואינו מכיר את התוקף"
ובדו"ח ביקור בזירה ( נכתב על ידי רס"ר יעקוב סקורי) (ת/16):
"הקרבן חבקוק ליאור פונה לבי"ח כשהוא פצוע בבטנו מצד שמאל, לדבריו בחור צעיר דקר אותו ונמלט, לא מכיר את התוקף ולא יודע מדוע נדקר".
(6) אלה לא נעלמו מעיניו של בית המשפט קמא: באשר לרפי בן דוד נקבע, כי
"נותר בלבי ספק אם אכן חלקו של רפי בן דוד היתמצה בכך שהוא החל בקטטה עם המנוח, ורץ לעבר הנאשם לבקש את הסכין ובכך סיים את חלקו... ". ועוד, "מצערת מאד העובדה שבשלב זה, לאחר שקבעתי שהמאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה את המיוחס לנאשם מעבר לכל ספק סביר, עדיין נותר חלקו של רפי בן דוד לוט בערפל....". בית המשפט הגיע למסקנה לפיה מעורבותו של רפי בארוע הייתה "הרבה מעבר למה שהסכים להודות בו", מה גם שעדותו ועדות רעייתו נימצאו בלתי אמינות ועמוסות בסתירות.
...
פסק הדין קמא
(1) בית המשפט קמא, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, הגיע לכלל מסקנה כי הודאותיו של המערער שנמנו מעלה מפלילות אותו באופן שאינו מותיר כל ספק בדבר אשמתו: "מדובר במגוון רחב של ראיות במסגרתן הודה הנאשם בפני גורמים שונים, שאין קשר בין אחד לשני, במיוחס לו בכתב האישום, בביצוע מעשה הדקירה של המנוח, עד אשר אין בפני ביהמ"ש כל דרך לקבוע שמדובר בהודאת שווא, בין משום שהיא נגבתה תוך שימוש באמצעי לחץ פסולים ובין משום רצון הנאשם להיטיב עם אחרים". באשר לטענת המערער בעניין נזקקותו לטיפול רפואי והודאתו הכרוכה בכך, נקבע כי תפקוד המערער בחקירה היה סביר ביחס לחומרת ההאשמה ולארכה של החקירה.
התוצאה
סוף דבר, אציע כי לא ניעתר לערעור המערער, וניעתר חלקית לערעור המדינה כאמור.
המשנה לנשיאה
השופטת א' חיות:
אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט א' רובינשטיין לפיה יש לדחות את הערעור שהגיש המערער ולהיעתר באופן חלקי לערעור המשיבה.
כמו כן אני מצטרפת בהסכמה להערות חברי ביחס לאופן ניהולה של חקירת המשטרה בעניינו של המערער, וכחברי אף אני סבורה כי אילו הייתה הודאתו של המערער מיום 9.5.2005 עומדת לבדה היה נוצר קושי ממשי להסתמך עליה לצורך הרשעת המערער.
