השעיית מורה לפי סעיף 48 לחוק שירות המדינה

ביום 27.10.16 הודיעה לישכת סגן מנהל מחוז ירושלים למבקשת כי המבקשת מוזמנת לשימוע מאחר שהיתקבל דיווח ממנו עולה חשד לאלימות מצד כלפי תלמידים, וכי בשל כך שוקלת המנהלת הכללית של משרד החינוך להורות על השעייתה הדחופה של המבקשת לפי סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963.

בתחילת שנת תשע"ז יזמה המנהלת את תלונות השוא כאילו המבקשת היכתה תלמידים וכך הניעה את הליכי ההשעייה, אך משזו הסתיימה והמבקשת לא נחקרה במישטרה והתברר למנהלת שניסיונה לסלק את המבקשת כשל, היא יזמה הליך פיטורים פדגוגי, בחוסר תום לב, למרות שהמבקשת היא מורה טובה, והתנכלה למבקשת לאורך ההליך בכתיבת דוחו"ת תצפית מוטים.

...

מכל מקום, ככל שיתברר שיש לקבל את התביעה העיקרית ולהורות על החזרת המבקשת לעבודתה, ניתן יהיה לפצות את המבקשת בכסף על אי קבלת שכר ונלוות ועל נזקים אחרים.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪.

בעקבות הארוע האמור, ובהסתמך על הדיווח שהגיש המפקח והגשת התלונה במישטרה, הוחלט לזמן את המבקש לשימוע לפני החלטה על השעיה דחופה לפי סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג – 1963.

הרקע להשעיה דחופה יכול ויהיה, כאמור ברישא של סעיף 48 לחוק, גם בגין חשד כבד שעובד המדינה, ביודעין, מעל בתפקידו או השתמש בו לרעה, ודי, לכאורה, בקיומה של חקירה משטרתית בחשד לבצוע אלימות מילולית ואיומים, של מורה בין כותלי בית הספר, כדי לבסס, לכאורה, חשד זה. בפרשת שבח התוה בית הדין הארצי את מסגרת השיקולים המנחים לקבלת החלטה בדבר השעיה של עובד, ושם קבע כי יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים, כולם או חלקם: "א. אופי העבירה, היקפה וחומרתה;

...

לאור כל האמור, יש לדחות את טענות המבקש כי לא נשקלו כל השיקולים שהיה על המשיבים לשקול, ואנו קובעים כי המבקש לא התייצב להליך השימוע ומשפעל כך ויתר על זכותו לטעון לעניין השעייתו.

אחרית דבר מכל הנימוקים המפורטים בהרחבה לעיל, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות משפט בסך 4,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

זוהי החלטה בבקשת ב"כ המבקש למתן צו מניעה זמני כנגד ההחלטת הנציב המורה על השעייתו הזמנית לפי סעיפים 47 ו- 48(א) לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963 (להלן: חוק המשמעת).

מקובלת עלינו טענת המשיבים כי מעת שנפתחת חקירה פלילית כנגד עובד, נידרש הנציב לבחינת אפשרות השעייתו – במקביל לסמכות המשרד הרלבנטי (לפי סעיף 48 לחוק המשמעת), וזאת ללא תלות בהליך שנקט המשרד.

...

מקובלת עלינו טענת המשיבים כי מעת שנפתחת חקירה פלילית כנגד עובד, נדרש הנציב לבחינת אפשרות השעייתו – במקביל לסמכות המשרד הרלבנטי (לפי סעיף 48 לחוק המשמעת), וזאת ללא תלות בהליך שנקט המשרד.

מכל האמור, ומשבית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הנציבות, ומאידך לאחר בחינת מאזן הנוחות וסיכויי התביעה העיקרית לגופה - ובמיוחד לאור הגשת כתב האישום, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת הנציב.

משמעות הדבר כי הבקשה לצו זמני – נדחית.

באשר לתנאים אותם השר או מנכ"ל המשרד צריכים לשקול לעניין השעיה דחופה נקבע בדב"ע נב/3/70 רפי בן חיים נ. מדינת ישראל ואח' פד"ע כד' 54 בעמ' 60, כי קיים צורך שבהחלטה על פי סעיף 48 לחוק המשמעת, יפורט לא רק החשד הכבד כלפי עובד המדינה, אלא אף הסיבה שבגינה סבור בעל הסמכות, כי המשך עבודתו של העובד תביא לידי פגיעה חמורה בשירות המדינה, וכן יפורט, מדוע הוחלט להעביר, או שלא להעביר, את העובד לעבודה אחרת במקום להשעותו.

החשד המיוחס לך הוא חמור ומהוה מעילה בתפקידך כעובדת מדינה, בודאי עובדת הוראה שאחראית על שלומם ומוגנותם של תלמידים, וכן פגיעה קשה בתדמית משרד החינוך ובתדמית השרות הצבורי בכלל.

...

יחד עם זאת, משעיקרי הטופס תומצתו ופורטו בפני התובעת הן בעל פה והן בזימון לשימוע, ומשהתובעת בחרה שלא להשמיע טענותיה כלל חרף ההזדמנויות שניתנו לה– לא שוכנענו שהפגם בהליך השימוע כשלעצמו מצדיק את ביטול הליך ההשעיה הדחופה, כאילו לא היה.

כך גם, ועל אף שהתובעת כלל לא טענה בעניין זה, שוכנענו כי ההחלטה בדבר השעייתה הייתה סבירה ומידתית – והיא נבעה משיקולים ענייניים.

לאור האמור, התביעה נדחית.

זאת, לפי סמכותה לפי סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן – חוק המשמעת).

המערער ביקש כי בית הדין יורה למדינה לשלם לו את שכרו בגין החודש שבו הושעה בצרוף פצויי הלנת שכר; כי בית הדין יורה לבטל את החלטת בית הדין האיזורי בסע"ש 2184-02-14 אשר עסק בעיניין השעייתו של המערער ושנמחק בשל אי הגשת כתב תביעה מתוקן; כי מכתב ההשעיה בטל ועל כן יש להוציאו מתיקו האישי של המערער; כמו כן, ביקש המערער מבית הדין כי יקבע שבעלי התפקידים שהיו מעורבים בהליכים שקדמו למכתב הנזיפה מנועים מהפעלת סמכותם כנגדו כל עוד נמשכת חקירה משטרתית בעיניינם; כי על המדינה להוציא הצהרה כי אין אמת בידיעות העובדתיות אשר עמדו בבסיס ההחלטה להשעותו; כי משיבים 2 ו-3 יתנצלו בפניו; כי המדינה והסתדרות המורים הפרו את חובת הייצוג ההוגן; כי ייפסקו לטובתו פיצויים מכוח חוק הסכמים קבוציים ובגין עוגמת נפש.

עוד טען המערער ביחס להחלטת ההשעיה כי יש להפעיל את דוקטרינת ההודאה והדחה, משום שלטענתו המדינה טענה כי ההשעיה הדחופה התבצעה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 48 לחוק המשמעת, אך לא הוכיחה את מקור הסמכות בעיניין זה. יוער כי המערער העלה טענות פרוצדוראליות רבות המהוות דוגמה להצפת בית הדין בטענות שאין מקום להתייחס אליהן.

...

ביחס לטענות אלה נציין כי לא מצאנו מקום להתייחס לגופן של כל טענות המערער אשר העלה טענות משפטיות מן הגורן ומן היקב מבלי שהשאיר שדה משפטי לא חרוש.

אין אנו מתכוונים להתייחס לטענות אלה שכן ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתו של בית הדין האזורי ביחס לדרכו בניהול ההליך, ולא מצאנו כי הוכחו נסיבות המצדיקות התערבות.

סוף דבר – דין הערעורים ובקשת רשות הערעור על כלל מרכיביהם להידחות.