השעיית חוות דעת מומחה אורתופדיה מטעם בית המשפט

הצדדים הסכימו על מינויו של ד"ר סלטי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, אך בהמשך המבקש הגיש בקשה לפסול חלק מתשובותיו של ד"ר סלטי ולמנות מומחה נוסף.

בקביעה זו לא מצאתי להתערב, באשר אין ממש בטענותיו של המבקש לעיכוב, הארכת או השעיית מרוץ ההתיישנות.

המדובר בנזק ברור וגלוי, וכפי שנפסק לא פעם – במקרים מעין אלה יריית הפתיחה למרוץ ההתיישנות איננה מושהית עד למועד שבו התקבלה חוות דעת רפואית (ע"א 1442/13 זוארס נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, בפיסקה 16 (18.8.2016); ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, בפיסקה 8 (6.5.2013); ע"א 2897/11 גנאים נ' בית החולים רמב"ם, בפיסקה 13 (7.4.2013)).

...

בהחלטה מיום 16.2.2016 נעתר בית המשפט חלקית לבקשה, והורה על מינויו של מומחה אורתופדי נוסף – ד"ר שזר.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא אף ללא צורך בתגובה.

התשתית העובדתית לאור הפערים בין חוות הדעת האורתופדיות מטעם הצדדים מינה המותב הקודם ששמע את התיק באותה עת את ד"ר פרופ' מ. דורון-ניומן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי.

התובעת הלינה על כך שהמנהל הורה על השעייתו של התלמיד ליום אחד בלבד ואף לא אכף את הוראתו.

...

סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה קיומה של התרשלות מצד הנתבעת ואף לא הראתה קשר סיבתי בין מחדל כללי שהיא מייחסת לנתבעת לבין הנזק שנגרם לה. עם כל ההבנה לנזק שנגרם לתובעת, למצבה הרפואי שאינו שנוי במחלוקת, לכאבה ולסבלה, וליתר הנזקים שלטענתה נגרמו לה, ומשהתובעת לא הוכיחה עילה נזיקית נגד הנתבעת דין תביעתה להידחות.

התובעת הוכיחה כי האירוע הראשון אכן התרחש, ומומחה בית המשפט מצא כי יש לייחס לאירוע חלק מן הנזק הנטען.

על כן אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורכי דינו.

לכתב התביעה צורפה בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום האורתופדי, נורולוגי, שקום, פסיכולוגי ופסיכיאטרי.

אם כך, עלינו לבדוק את התקיימות התנאי השני: האם התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שיכלי? בית המשפט העליון היתייחס לתכלית סעיף 11 לחוק ההתיישנות וקבע כדלקמן: "... תכלית זו הנה להשעות את מרוץ ההתיישנות במקום שקיימים נתונים אובייקטיבים הגורמים לכך שהתובע אינו מסוגל- בין אם סיבת אי המסוגלות הנה נפשית ובין אם סיבת אי המסוגלות הנה שכלית- לדאוג לענייניו ולממש את זכותו..." (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב 638) עוד נקבע, כי : "... תכליתו של סעיף זה, כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש או הליקוי השכלי אין הקטין, החולה או הלקוי מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות, ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך, אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לענייניו ועומד על משמר זכויותיו, ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט אחרי שנימצא ראוי ומתאים לתפקידו." (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח (6) 847).

התובע עתר למינוי מומחים מטעם בית המשפט לקביעת "נבצרותו" ואולם, מינוי של מומחים מטעם בית המשפט הוא מינוי המתבקש מכוח הוראות חוק הפיצויים בעוד שבכל הנוגע לטענת ההתיישנות הנטענת במסגרת בקשה לדחייה על הסף, טרם ניכנס התובע בשערי חוק הפיצויים ועליו, בשלב זה של ההליך, היה להוכיח את טענותיו לליקוי נפשי או שיכלי, אשר מנע ממנו את הגשת התביעה בתקופת ההתיישנות, באמצעות מומחה רפואי מטעמו.

בהעדר חוות דעת, שומה על בית המשפט לבחון האם עולה מהתעוד הרפואי שצרף התובע אינדיקאציה לליקוי נפשי או שיכלי כהוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

...

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, כי מצבו של התובע היה כזה שבגינו "הוא אינו מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואינו מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן". מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי במהלך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הוא סבל מחוסר מסוגלות לדאוג לענייניו המשפטיים כתוצאה מליקוי נפשי או שכלי אשר מנע ממנו להגיש תביעתו במועד.

התביעה הוגשה 12.5 שנים לאחר קרות התאונה ולפיכך, דינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנותה.

מומחה ביתהמשפט העריך שלמשיב נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10% מיום 1.5.14, בגין מצב שלאחר שבר בראש עצם הרדיוס הימני עם כאבים והתפתחות שינויים נווניים של המרפק לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל. בעקבות קביעתו הנ"ל של מומחה בית המשפט ובשים לב למועד התגבשותה של הנכות כעולה מאותה חוות דעת - הגישה המבקשת את בקשתה הנוספת דנן לסילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות.

בשאלה מהו היום שבו נתגלה הנזק, אשר בהתגבשותו והתגלותו יש כדי לסמן את פתיחתו של מירוץ ההתיישנות ביחס לסעיף 8 לחוק, נפסק כדלקמן: "הגישה לבחינת הקפו של הנזק הידוע, שיש בו די לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, בנויה על מבחן הסבירות. מקום שמדובר בנזק של מה בכך, שאדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, לא ייחשב הנזק הידוע כגורם הפותח את מרוץ ההתיישנות. מקום שהנזק הידוע הוא ממשי, שאדם בר דעת היה תובע על פיו, תיפתח תקופת ההתיישנות במועד בו נודע לתובע על נזק כזה. עילת התובענה קמה עם פרוץ המחלה, או עם הווצרות הנכות. גילוי ניזקי המחלה או ניזקי הנכות עשוי להשעות את מירוץ ההתיישנות רק כל עוד לא ידוע על נזק כלשהוא, העשוי להצדיק הגשת תביעה. משידוע נזק כזה, והוא בהקף ממשי, מתחיל מירוץ ההתיישנות גם אם הנזק במלוא הקפו טרם נודע". (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ"ד סב(4) 231 ; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554).

אדגיש בהקשר זה כי ככלל מומחה מטעם בית המשפט מהוה את זרועו הארוכה של בית המשפט ולא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעת של מומחה מטעמו והדברים ברורים וידועים.

...

בכתב ההגנה טענה המבקשת כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה (להלן - הבקשה הראשונה).

מבלי לקבוע מסמרות לגופו של עניין ועל פני הדברים ולאחר שעיינתי במסמכי הפוליסה אפשר והתובע מיצה את מלוא זכאותו על פי תנאי הפוליסה שהציג בפניי ואולם אצפה כי ב"כ הצדדים יבחנו את הדברים פעם נוספת ויביאו לסיום ההליך ללא צורך בהחלטות נוספות.

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות מתקבלת באופן חלקי ביחס לרכיבים שעניינם תגמולי ביטוח בגין קיומה של נכות צמיתה ודינם של אלה - דחייה על הסף.

לעניין הרכיב שעניינו קבלת תגמולים בגין אובדן כושר עבודה - הבקשה נדחית.

המומחה שלל את התזה של ב''כ התובע לפיה העובדה שהנכות הזמנית שקבע המל''ל לתובע לאחר התאונה לא כללה פגיעה עצבית מלמדת על כך שמדובר בפגיעה שהתפתחה בשלב מאוחר יותר לאחר התאונה; ולדבריו, הנכות הזמנית שקבע המל''ל כוללת גם את הפגיעה העצבית (עמוד 12 שורות 19 – 23): "ה 5% נכלל בנכות הזמנית הכוללת. זה צויין בחוות דעת המל"ל מומחה פה ולסת. הוא ציין בבדיקה גם את ההפרעה התחושתית אז. הנכות שנקבעה לו אז של 20% כוללת הכל וגם את ה 5%. נקבעה לו נכות צמיתה בתחום פה ולסת. הנכות שאני קבעתי זה מעבר למה שנקבע בפה ולסת בגלל הדברים האלה. סברתי שמה שנקבע לו נכתב בחוות דעת המומחה פה ולסת." עוד עומת עם העובדה שמי שחתום על קביעת הנכות של המל''ל הוא אורטופד והשיב כי הערכת הנכות הזמנית היא הערכה גסה והפגיעה העצבית היתה קיימת וידועה עוד אז (עמוד 13 שורות 4 – 7): "אנחנו מעריכים הערכה גסה את הנכות הזמנית ובתקופה של 3 חודשים מזמנים בהתאם להחלטה את המומחים שיכולים לקבוע, לפעמים יש חפיפה בין המומחים. מומחה פה ולסת יכולים לתת חוות דעת, והם כתבו בהסתמך על חוות דעת פה ולסת הוא ציין את ההפרעה התחושתית שהייתה." סיכום והכרעה לאחר ששמעתי את חקירתו של המומחה ועיינתי בסיכומיהם של ב''כ הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נגרם חל בעיניינו כלל "הגילוי המאוחר" של הנזק ועל כן התביעה היתיישנה.

ככלל, מירוץ ההתיישנות מתחיל בעת שמתגלה "קצה חוט" על ידי התובע, בכל הנוגע לעילת תביעתו (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857; רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' אריאל דוננפלד , תק-על 2012(4), 4852 ) כאשר, אף "חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המרוץ לפי סעיף 8" (ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (פורסם ביום 18.3.2009); זלמן יהודאי , דיני היתיישנות בישראל , כרך א' 204 (1991)).

" (רע"א 7650-20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ [פורסם בנבו] (פורסם ביום 28.12.20) הנתבעים לא פעלו במסגרת סעיף 155(א) לתקסד''א המורה לבית המשפט לפסוק הוצאות משפט "ובילבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצרף מסמכים התומכים בכך". יחד עם זאת, לנתבעים הוצאות ברורות, ראשית, חוות דעת רפואית מטעם בית המשפט שהם נשאו במחציתה – 2,925 ₪, מחצית מעלות שכרו של המומחה - 875 ₪ וכן הגישו חוות דעת מטעמם שעלותה לא הוכחה משלא צרפו נתונים בנוגע לכך לסיכומיהם.

...

טענות הנתבעים הנתבעים טוענים בראשית כי דין התביעה להדחות על הסף בשל התיישנות שעה שהתובע הגיש תביעתו כעבור שנה מתום תקופת ההתיישנות.

" מן הכלל אל הפרט; לענייננו, איני מקבל את טענת התובע כי הנכות שנקבעה לו בגין הפגיעה העצבית בשפתו השמאלית התחתונה ובלסתו לא היו ידועות לו עד לאחרונה עת פנה למומחים שגילו נכות זו. התובע הגיע לחדר המיון בבית החולים רמב''ם ביום התאונה עם פגיעת שברים בעצמות הפנים וכן פגיעת פה ולסת.

סוף דבר על כן, אני קובע כי לא חל בענייננו כלל הגילוי המאוחר, התביעה התיישנה ואני מורה על דחייתה.

על כן, ובהיעדר פירוט מצידם כנדרש בתקנות ולצורך האיזון אני מחייב את התובע בהוצאות משפט מופחתות בסך של 3,000 ₪.