השעייה מעבודה בעקבות תלונה על מעילה

בעקבות ישיבה מיום 19.11.13 הושעתה הנתבעת מעבודתה, וזומנה לשימוע ביום 21.11.13.

קיימים מספר שינויים בין נוסחי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ובכללם: התיקון מתייחס לכל המצבים בהם בעקבות היתנהגות פסולה של הנתבע נימנע התובע מלהגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות, בין אם ההיתנהגות הפסולה מהוה חלק מעילת התביעה כבנוסח הקודם ובין אם מדובר בהתנהגות הנפרדת ממנה; התיקון כולל בצד ההטעיה ביודעין כבעבר, היתייחסות למגוון התנהגויות פסולות אחרות העלולות למנוע הגשת תביעה במועדה – הפעלת כוח, איום וניצול מצוקה; השעיית מרוץ ההתיישנות אפשרית גם כאשר ההיתנהגות הפסולה מבוצעת על ידי צד ג' הפועל מטעם הנתבע; התיקון מתייחס גם להטעייה פאסיבית ולא רק להטעייה אקטיבית (ראו: רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.20)- לעיל ולהלן: "ערעור אילני").

התובעת אף לא המציאה את אותן חקירות סמויות אשר, לשיטתה, ערכה עם כניסת יו"ר הועדה דאהר לתפקידו, או אף את התלונה למישטרה ומועדה, תוצרי החקירה ואף סטאטוס תיק המישטרה.

...

משכך, ובשים לב גם לשיקולי פיזור הנזק ומדיניות ראויה - דין הטענה להידחות (וראו גם: ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349 (2004); עניין זנוה).

על כן, ולאחר שבחנתי את מלוא הנסיבות והשיקולים הנדרשים, לרבות כמפורט לעיל, וההמחאות שנותרו – מצאתי להעמיד את האשם התרם ביחסים בין הוועדה ובין הבנק, בשיעור של 30%.

לעניין זה קולעים, בשינויים המחייבים, דברי כב' השופט ד. מינץ בעניין חברת יהלומי: "התמונה המצטיירת מן הערעורים דנא מטרידה עד מאד... המדינה ישנה על זכויותיה ולא ביצעה מעקב, כנדרש, אחר הכספים המגיעים לה. אזכיר ואדגיש, הכספים אותם העניקה המדינה כספי הציבור הם והחובות שנוצרו כלפי הציבור הם. המעקב אחר חובות אלו וגבייתם על ידי המדינה, גם במסגרת התקשרויותיה במשפט הפרטי, מהווים אינטרס של הציבור כולו והרשות המנהלית אינה אלא שליח ציבור לעניין זה. בענייננו, המדינה לא מילאה נאמנה תפקיד זה במהלך השנים. יש לקוות כי הגורמים הרלוונטיים ייתנו דעתם לכך". סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 (איתסאר בדארנה) לשלם לתובעת סכום של 76,970 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק בסכום כולל של 18,000 ₪.

בנוסף לכך, הוגשה תלונה למשטרת ישראל ולרשות המסים.

(2) גרימת נזק חמור לרשות ביודעין; (3) תקיפה, הכאה היתנהגות אלימה; (4) ביצוע לכאורה של עבירה פלילית; (5) ביצוע עבירה פלילית שיש עימה קלון גם אם אינה קשורה בעבודה ברשות; (6) בכל מקרה בו היה העובד מעורב בארוע של גניבה ו או מעילה מכל גוף במסגרת הנמל.

במקרה זה קבעה כבוד השופטת גילה כי המבקש סרב לשתף פעולה מכל וכל, עת נימנע מלתת גרסה עובדתית ולטעון לזכותו בשימוע, ובכך "הכשיר המבקש את ההחלטה להשעותו, עד לסיום הבירור המשמעתי בעיניינו, שכן, כל עוד לא הניח תשתית עובדתית לכאורית, המעמידה את מעשיו באור חיובי - "הנחת העבודה" להמשך היא לפי חשש למסקנה שלילית המסתמנת מהעבירה הפלילית בה נחשד.

...

ואולם, על רקע צירוף הטעמים, נחה דעתנו כי במכלול, אין מקום לבטל את ההשעיה.

לאחר שבחנו את הסוגיה בהיבטים המנהליים הנדרשים – סמכות, ענייניות, סבירות, מידתיות, הגינות ותום לב, אל מול תכלית ההשעיה של הגנה על המשיבה, על שמה הטוב, על אמון הציבור בה ועל טוהר המידות של עובדיה, מצאנו שהאיזון הנכון הוא לא להתערב בהליך ההשעיה, בכפוף להערותינו כאמור.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, דין הבקשה למתן סעד זמני – צו עשה – להידחות.

(2) גרימת נזק חמור לרשות ביודעין; (3) תקופה, הכאה היתנהגות אלימוה; (4) ביצוע לכאורה של עבירה פלילית; (5) ביצוע עבירה פלילית שיש עימה קלון גם אם אינה קשורה בעבודה ברשות; (6) בכל מקרה בו היה העובד מעורב בארוע של גניבה ו או מעילה בכל גוף במסגרת הנמל.

(ד) (1) הודיע עובד גוף צבורי, בכתב, באמצעות ארגון העובדים היציג במקום עבודתו, אם ישנו, כי הוא מעדיף שהמעסיק יימנע מלבקש את הארכת ההשעיה מבית דין איזורי לעבודה כאמור בסעיף קטן (א), תוארך ההשעיה בלא פנייה לבית הדין כאמור; (2) העובד רשאי בכל עת להודיע כי הוא מעוניין להביא לאישור בית דין איזורי לעבודה את החלטת המעסיק בדבר המשך השעייתו כאמור; מסר העובד הודעה לפי פסקה זו למעסיק, יפנה המעסיק לקבלת אישור בית הדין להארכת ההשעיה בהקדם האפשרי".

גם בעיניין זה לעמדתנו, לחלוף הזמן יש משמעות ההולכת ומרוקנת את זכות המבקשת להישען על התלונה במישטרה.

...

המשיבה הגישה תגובתה לבקשה ביום 6.9.20 במסגרתה היא טוענת כי דין הבקשה להידחות על סף משהוגשה בשיהוי וכן בשל העובדה כי המבקשת וויתרה על קיומו של בירור משמעתי, עניין המרוקן מתוכן את סמכות ההשעיה בכלל.

שקלנו את טענות הצדדים והתנהלותם ומצאנו כי המבקשת לא הרימה נטל זה. בפרשת פרץ נקבע על ידי בית הדין האיזורי כי המבקש שם סירב לשתף פעולה עת נמנע מלמסור גרסה עובדתית ועת מנע במעשיו (בין היתר כאשר סירב לפרט את סטטוס ההליך הפלילי) את הליכי הבירור ואף לא ביקש לקיימם.

צירוף עובדה זו לאיזון המתבקש ובו יש לשקול גם את נסיבותיה האישיות של המשיבה ואת הפגיעה החמורה של השעיה בלתי מוגבלת, מביאים למסקנה כי יש לדחות את הבקשה להארכת ההשעיה.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.

עם זאת, קבע בית הדין האיזורי, כי מעשיו של המשיב "מגיעים [הם] בודאי לכדי הפרת משמעת חמורה ומעילה. קביעתו זו מקובלת עלינו, ולפיה תבחן זכאותו לפצויי פיטורים." (דגש ש.ש.) אולם שם מציין בית הדין כי יש לראות את מעשה העובד שם:"

יחיאל מנהל האחזקה אישר כי הכניסה לדיירים היא לצורכי עבודה בלבד.

במקביל הוגשה תלונה למישטרה על הונאה זו של העובד וכן תלונה נוספת על גניבה מכספת פרטית של דיירת זו. העובד שהואשם בהונאה פוטר מעבודתו והעובד הנוסף שנחשד בשימוש במפתח הפרטי של הדיירת לפתיחת הכספת פוטר אף הוא ומצוי תחת חקירת מישטרה.

אולם בתלוש 7/16 נכתב כי יתרה קודמת עומדת על 18.70 ימי חופשה ונוכו 8 ימים(ראה גם תלוש 6/16)(התלושים צורפו כנספח ה' לכתב התביעה).דהיינו לתובע נוכו 8 ימי חופשה בגין ההשעיה- בתשלום ע"ח ימי החופשה שלו .

...

תביעת התובע לשעות נוספות בימי שישי לאחר 1.12.12 נדחית.

התביעה ל3.33 ימים נוספים נדחית.

התביעה לפיצוי בגין לשון הרע נדחית נדחית כליל ביחס לשני המסמכים שנטענו, כל אחד מטעמיו.

הפרה של כלל אתי בסיסי זה היא חמורה ועולה כדי מעילה חמורה באמון והפרה חמורה של כללי ההוראה.

התובע טוען בסיכומיו כי השימוע נערך מבלי שיבין את משמעות הדבר וללא ייצוג משפטי, אך מעיון בזימון עולה כי כל הפרטים הנחוצים נכללו בו. כך נרשם בכותרת הזימון כי עניינו ב"השעיה מידית וזימון לשיחת שימוע בנושא סיום העסקתך במכללה", ולאחר מכן נרשם כי ההשעיה נובעת מהמלצות הממונה למניעת הטרדה מינית וכן פורטו בהרחבה הסיבות לקיום שיחת השימוע: קיומה של מערכת יחסים עם סטודנטית אותה תרגל, באופן חשאי ותוך ניצול יחסי מרות; היתנהגות בנגוד עניינים והפרה של הסכם העסקה בשל מתן שיעורים פרטיים לסטודנטית; והפרה של כללי אתיקה באקדמיה.

נזכיר כי מחובתה של הנתבעת לפי סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, לא רק לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית לכאורה שנודע לה אודותיו, אלא גם "לעשות כל שביכולתה כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים". בנוסף, קובעת תקנה 9(א1)(2) לתקנות כי מוסד אקדמי "יביא לידיעת כל תלמיד, סטודנט ועובד חדשים את הוראות החוק, התקנות והתקנון וכן מידע לגבי אופן הגשת התלונה בגין הטרדה מינית או היתנכלות ושרותי סיוע לעניין הטרדה מינית והתנכלות". מהראיות עולה כי הנתבעת פעלה בתום לב, שכן בדקה את המקרה בזהירות ובדיסקרטיות, פירסמה את המכתב רק לאחר שהסיקה את המסקנות שהנן סבירות בנסיבות העניין, ולא פירסמה במכתב פרטים מזהים או מיותרים שהנם בבחינת 'רכילות'.

לכן, השכר ששולם לתובע בהתאם לטבלאות השכר שקבועות בהסכם הקבוצי, לקח בחשבון את כל הפעולות הנילוות, והתובע אינו זכאי לתגמול בגין עבודה בשעות נוספות (ראו גם בר"ע (ארצי) 40771-09-21 המסלול האקדמי המכללה למינהל – שגב (17.5.22)).

...

התובע לא התייחס לטענות אלו בתצהירו או בסיכומיו, וגם לא הצביע על תלוש כלשהו בו הופחת השכר בגין ימי חג. לכן, דין הרכיב להידחות.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, תביעתו של התובע נדחית על כל רכיביה.

בנסיבות אלו, נוכח דחיית התביעה וגובה הסעדים שנדרשו, כמו גם ההליכים הדיוניים בתיק, ישלם התובע לנתבעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.