בעקבות ישיבה מיום 19.11.13 הושעתה הנתבעת מעבודתה, וזומנה לשימוע ביום 21.11.13.
קיימים מספר שינויים בין נוסחי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ובכללם: התיקון מתייחס לכל המצבים בהם בעקבות היתנהגות פסולה של הנתבע נימנע התובע מלהגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות, בין אם ההיתנהגות הפסולה מהוה חלק מעילת התביעה כבנוסח הקודם ובין אם מדובר בהתנהגות הנפרדת ממנה; התיקון כולל בצד ההטעיה ביודעין כבעבר, היתייחסות למגוון התנהגויות פסולות אחרות העלולות למנוע הגשת תביעה במועדה – הפעלת כוח, איום וניצול מצוקה; השעיית מרוץ ההתיישנות אפשרית גם כאשר ההיתנהגות הפסולה מבוצעת על ידי צד ג' הפועל מטעם הנתבע; התיקון מתייחס גם להטעייה פאסיבית ולא רק להטעייה אקטיבית (ראו: רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.20)- לעיל ולהלן: "ערעור אילני").
התובעת אף לא המציאה את אותן חקירות סמויות אשר, לשיטתה, ערכה עם כניסת יו"ר הועדה דאהר לתפקידו, או אף את התלונה למישטרה ומועדה, תוצרי החקירה ואף סטאטוס תיק המישטרה.
...
משכך, ובשים לב גם לשיקולי פיזור הנזק ומדיניות ראויה - דין הטענה להידחות (וראו גם: ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349 (2004); עניין זנוה).
על כן, ולאחר שבחנתי את מלוא הנסיבות והשיקולים הנדרשים, לרבות כמפורט לעיל, וההמחאות שנותרו – מצאתי להעמיד את האשם התרם ביחסים בין הוועדה ובין הבנק, בשיעור של 30%.
לעניין זה קולעים, בשינויים המחייבים, דברי כב' השופט ד. מינץ בעניין חברת יהלומי: "התמונה המצטיירת מן הערעורים דנא מטרידה עד מאד... המדינה ישנה על זכויותיה ולא ביצעה מעקב, כנדרש, אחר הכספים המגיעים לה. אזכיר ואדגיש, הכספים אותם העניקה המדינה כספי הציבור הם והחובות שנוצרו כלפי הציבור הם. המעקב אחר חובות אלו וגבייתם על ידי המדינה, גם במסגרת התקשרויותיה במשפט הפרטי, מהווים אינטרס של הציבור כולו והרשות המנהלית אינה אלא שליח ציבור לעניין זה. בענייננו, המדינה לא מילאה נאמנה תפקיד זה במהלך השנים. יש לקוות כי הגורמים הרלוונטיים ייתנו דעתם לכך".
סוף דבר
אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 (איתסאר בדארנה) לשלם לתובעת סכום של 76,970 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק בסכום כולל של 18,000 ₪.