השלמת הכנסה לאישה שבעלה כלוא

בשנת 1994 נכלא בעלה של התובעת לאחר שהורשע בניסיון לרצוח את התובעת.

בשל מצבה הכלכלי הקשה נמצאה זכאית לקבלת הבטחת הכנסה.

לתצהיר התובעת צורף אישור המחלקה לשירותים חברתיים מאת המועצה המקומית גן יבנה מיום 24.10.13, בו צוין כדלקמן: "לדברי האשה במהלך השנה קנתה לבנה שני זוגות מכנסיים , שני זוגות נעליים שבע חולצות ביה"ס שני זוגות גרביים, שלוש חבילות תחתונים, תיק לביה"ס ומצרכי אוכל שונים." כמו כן לתצהיר התובעת צורפה קבלה בגין רכישת ממתקים ושתייה על סך 66.3 ₪.

...

התובעת לא המציאה אישור כאמור לפיכך, גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה נראה כי התובעת מבקשת את הכספים לכיסוי חובותיה ואין לאפשר זאת שעה שעה שכספי הקצבה הם של הילד ונועדו לרווחתו.

הנחה זו כאמור איננה מבוססת ולא מצאנו מקום לקבלה בפרט שעה שהדעת נותנת כי הגם שהילד שוהה במסגרת חוץ ביתית נדרש הוא למוצרים נוספים כדברי אמו, מעבר למוצרים הבסיסים הניתנים בפנימייה.

על מנת להוכיח כי את הקשר שלה עם ישראל, פירטה התובעת רשימה של בעלי בתים אצלם התגוררה לגירסתה בשכירות, כאשר "נדדתי בין הרבה מאוד משכירים שלא יכולה כיום לזכור את שמותיהם ברצף מדויק... הרבה מיקרים הייתי חותמת על חוזה עם משכיר חדש אך מבלי שאוכל להשלים אצלו את מלוא תקופת השכירות בהסכם בגלל אי יכולת לשלם דמי שכירות וכך הייתי נזרקת למשכיר אחר" וכו'.

העד נחקר לעניין כך שבפועל שללו את תושבות התובעת על בסיס 4 ביקורים – ביקור ממוצע פעם בשנה והוא ענה "כשאנחנו שולחים לתובעת להמציא לנו אישורים ושאלון תושבות והיא לא משיבה, ומסרה לנו את שאלון התושבות ב-20.10.2013 אחרי ביטול התושבות, על סמך ביטלת את התושבות, על אי שתוף פעולה ותקופות שלא נמצאה בביקורי החוקרים". העד נישאל אם הוא חושב שיש לכלוא בביתה כל אישה שמקבלת הבטחת הכנסה על מנת שתחכה לחוקרים שמגיעים פעם בחצי שנה וענה: "החלטת התושבות מבוססת על הענין, שכל פעם או שהיא יצאה למקום אחר, או שעזבה כתובת מסויימת לפני חודש או חודשיים, או שהלכה לביקור בניה, יש לנו כמה תיקים בתושבות שאנחנו בודקים ולא מוצאים אותם, אך מאשרים תושבות שמוצאים אותם בשעות הבוקר, ערב או אחר הצהריים. את התובעת לא מצאו כימעט אף פעם". העד הסביר שהסיבה שהכירו לה בתושבות מספטמבר 2009 זה מאחר והיא המציאה חוזה שכירות מ-8/2009 ונמצאה בכתובת שבה היא הצהירה שבה היא מתגוררת ועל כן הכירו לה בתושבות מתחילת מועד חוזה השכירות.

התובעת לא עמדה בנטל זה. התובעת הייתה תושבת ג'נין עד שנת 2005, מועד גירושיה, כפי שנירשם בהסכם הגירושין, כאשר לתובעת לא היה הסבר בעיניין זה. התובעת לא הגישה השגה על קביעת משרד הפנים כי אינה תושבת, למרות שידעה על כך. בתביעה לגימלת הבטחת הכנסה שהגישה התובעת ב-2007 היא לא ציינה שהיא חיה בנפרד מבעלה לפני שנת 2005, כאשר באותה תביעה הצהיר בנה מוהנד, כי הם מתגוררים באום אל פאחם משנת 2005.

...

עם זאת, והגם שאנו סבורים שהחקירות שנערכו על ידי הנתבע לא היו מספקות – הרי שלא די בכך כדי לקבל את תביעתה, שכן הנטל להוכיח מגורים בישראל מוטל על התובעת, ולא רק שהיא לא עמדה בנטל זה במסגרת הדיון על אף מלוא האפשרויות שניתנו לה, אלא אנחנו אף השתכנענו כי ההיפך הוא הנכון, וכי התובעת לא התגוררה בישראל בתקופה הרלוונטית.

סוף דבר מכל המפורט לעיל – תביעת התובעת שתוכר כתושבת ישראל בתקופה הרלוונטית – נדחית.

על אף קביעותינו לעניין חוסר מהימנותה של התובעת – לא מצאנו לנכון להטיל עליה הוצאות משפט, וזאת לאור נסיבות חייה הקשים ומחלתה.

טרם הספיק לעלות ארצה, נעצר ליד ביתו על ידי חיילים סודאנים, נילקח למיתקן כליאה שם עונה קשות.

עוד מציינים התובעים כי האלמנה היא אשה רדופת חרדות הנרדפת בשל עברה ואף נישואיה השניים לא הקלו עליה ולא מנעו ממנה לחזור ולדוש באירועים הקשים שהביאו למות בעלה ועל כן היא מסרבת לעסוק בארועי סודאן ואינה מעורבת גם בהליך דנן.

משהוגשה התביעה לקבלת גמלת תלויים ביום 3.9.17, בתוך השנה ממועד השלמת התנאים לזכאות, לא היתיישנה תביעת התובעים.

גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לתובעת משנת 2016 אינה חוסמת קבלת הטבות מכוח חוק אסירי ציון שכן אין מדובר בהכנסה שוטפת אלא במענק חד פעמי ולחילופין יש לחלק את הסכום למספר החודשים שחלפו מאז הגיעה התובעת לגיל 18 שנים ולחשב את ההכנסה החודשית ולבחון את השלכות ההכנסה האמורה על הזכאות להבטחת הכנסה.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וראיותיהם – מצאתי כי יש להשיב לשתי השאלות הללו בשלילה.

על יסוד כל האמור, הן מהפן העובדתי והן מהפן המשפטי, לא מצאתי כי התובעים הוכיחו את זכאותם לקבלת המענקים/הטבות והגם שאין חולק על הדרך המייסרת שאותה עברו, אין מנוס מדחיית התביעה.

בנסיבות העניין, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

מספר חודשים לאחר מכן בעלה של התובעת נעצר, נשפט ונכלא.

האם לא רוצים אותי אשה לבנם.

המסקנה הנה כי כדין דחה הנתבע את תביעת התובעת לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, וכי במאזן ההסתברויות יש לקבוע שעדיפה גרסת הנתבע לפיה לבעלה של התובעת זכויות בנכס באל-עיזרייה על גרסת התובעת לפיה אין לו זכויות כאלה.

...

כאשר מעמידים את ראיות הנתבע אל מול ראיות התובעת ובוחנים את עדות התובעת בבית הדין, המסקנה העולה מן המכלול הראייתי הינה שיש משקל נכבד להודיית התובעת במסגרת חקירתה מיום 9.8.10 כי הזכויות בדירה באל-עיזרייה בה התגוררה במשך כעשרה חודשים עם בעלה סמוך לאחר נישואיהם, הן של בעלה, ואין בראיות שהתובעת הגישה לבית הדין או בעדותה כדי לגבור על משקלה של הודייה זו. משקלה של הודיית התובעת בחקירתה מיום 9.8.10, מעבר להיותה הודאת בעל דין, נובעת מכך שבחקירתה הנגדית אישרה התובעת את כל פרטי הביוגרפיה שהוצגו לה ואשר עלו מחקירתה מיום 9.8.10.

המסקנה הינה כי כדין דחה הנתבע את תביעת התובעת לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, וכי במאזן ההסתברויות יש לקבוע שעדיפה גרסת הנתבע לפיה לבעלה של התובעת זכויות בנכס באל-עיזרייה על גרסת התובעת לפיה אין לו זכויות כאלה.

סוף דבר התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

הבעל הודה שבמהלך נישואיו היה כלוא שמונה שנים במצטבר כמו כן הודה שהיה כלוא גם בהיותו רווק.

חיוב מזונות כשאינה עמו ויש לה כדי להיתפרנס "חיי נפש" מקיצבת ביטוח לאומי והינה אם אין לבעל כדי לזון וגם אינו יכול לעבוד ולפרנס, והאישה מקבלת השלמת הכנסה מהביטוח לאומי, יש מקום להסתפק האם יש לאישה עילת גירושין כיון שהבעל אינו ז ודמי לזן ע"י פרנס דתנן (ר"פ המדיר) "יוציא ויתן כתובה", או שנחשב שניזונת על ידו ממש, כיון שהביטוח לאומי הוא זכות של כל אזרחי המדינה, שמשלם לביטוח לאומי וזכותו לקבל מהם את המגיע לו על פי חוק.

...

וז"ל הרב תומת ישרים שם אחר שהביא דברי הריא"ז: "וכן אם הוא טען ודאי איני יכול לשמש עתה בעת חליי, אבל תמתין לי עד שאבריא, אם החולי הוא מהחולאים המקבלים רפואה, ימתינו לו עד שיתרפא, וכ"כ הר"י מטראנה (הוא הריא"ז) בפרק אע"פ וז"ל, אע"פ שאין אדם יכול לפחות עונת אשתו וכו', ונראה בעיני שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה שימתינו לו עד שיבריא, עכ"ל, נראה מדבריו שהרמב"ם שקבע עונת ששה חודשים למי שתשש כחו מחולי, היינו דוקא בחולי שאינו מקבל רפואה אבל בחולי המקבל רפואה ימתין ואפילו ביותר מזה, אלא שמדברי הרמב"ם נראה שאפילו בחולי המקבל רפואה לא ימתין עוד יותר מששה חודשים, מדקא דייק בלשונו וקאמר "שמא יבריא" משמע דמקבל רפואה, ולפי זה הר"י מטראנה חולק עם הרמב"ם בזה, ואפשר לדחות ולומר דשמא יבריא דקאמר בשאינו מקבל רפואה קא מיירי, ואתא לאשמועינן דאפילו דאינו מקבל רפואה והיה ראוי לכופו תיכף לגרש וליתן כתובה, מ"מ משהינן ששה חודשים שהיא העונה היותר גדולה משום חששא רחוקה, ומצאנו עונת ששה חדשים שהיא עונה, אע"ג דחששא רחוקה היא מ"מ כיון שאין הזמן שאנו נותנין לו עובר מהעונה היותר רחוקה, תמתין עד הזמן ההוא, ומינה דבחולי המקבל רפואה שיש חששא קרובה לשיתרפא, אע"פ שיארך יותר מששה חדשים שהוא גבול העונה היותר רחוקה ממתינין לו, ולפי"ז הר"מ והר"י מטראנה מסכימים, וכיון שדברי הרמב"ם סובלים עוד פירושים יכול הבעל לטעון דס"ל כהרמב"ם לפירוש זה, דבשלמא אם הר"מ והר"י מטראנה חולקים בפירוש אפשר שלא היה יכול לומר אנא קים לי כהר"י מטראנ', דלא אמינא אנא קים לי כפלוני אלא כששניהם שוים ומפורסמים כאחת, ונתפשטו ספרי שניהם בכל ישראל, אבל עכשיו שדברי הרמב"ם סובלים שני הדברים יחד, ובפרט שמדברי הר"י מטראנ' נראה שנותנים לו עונה עד שיתרפא בחולי המקבל רפואה, שפיר יכול הבעל לומר אנא סבירא לי כהר"מ ופירוש דבריו כך, וימתינו לי עד שאבריא, וא"כ בנ"ד אם הוא חולי מקבל רפואה ימתינו לו עד שיתרפא, ואם הוא חולי בלתי מקבל רפואה ימתינו לו ששה חדשים.

" והגאון מהר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (דף קס"ג ע"א) הביא דברי הריא"ז, וכתב: ""ולכאורה נראה שסוף דברי הריא"ז ז"ל הם שלא כדברי הרמב"ם, שהרי דברי הרמב"ם ז"ל הם ג"כ בחולי הראוי לרפואה, כמ"ש "שמא יבריא", ועכ"ז כתב שאחר ששה חדשים יוציא ויתן כתובה, והיאך כתב ריא"ז על דבריו דתמתין עד שיתרפא, ואפשר שדברי הרמב"ם ז"ל בחולי שהוא ספק אם יתרפא אם לא, הלכך עד ששה חודשים צריכה להמתין על הספק.

נראה לנו ברור שהבעל חייב בהחלט לגרש את האשה, יש לכפות עליו מתן גט לאשתו על ידי החמרת תנאי מאסרו בסנקציות שיפורטו להלן.