השלכות משפטיות של היעדר תגובה להשגה על שומה עירונית

בבית המשפט העליון דנ"א 3367/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המבקשת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ ג ד המשיבה: סלע חברה למוצרי בטון בע"מ בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 979/17 מיום 19.4.2020 אשר ניתן על ידי כבוד השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וע' גרוסקופף; תגובת המשיבה לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 5.7.2020 בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד חגית שפיצר בשם המשיבה: עו"ד הלה פלג; עו"ד ג'ואי לייטסטון ][]החלטה

זאת, בשל העדר אישור להתקשרות מאת ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל הדרוש על פי חוק, ולנוכח התנהלותם של הצדדים במהלך המשא ומתן.

בין הצדדים היתנהל משא ומתן על גובה דמי השמוש – תחילה דרשה רמ"י סכום של 233,653 ש"ח, ובסופו של המשא ומתן הוסכם כי אלו יעמדו על סך של 258,187.41 ש"ח. ביום 21.2.2000 ערכה רמ"י "טופס סיכום עסקה" ובו צוין, בין היתר, כי "מאחר והיזם מחזיק בשטח ללא כל הסדר חוזי מזה כ-3 שנים הוחלט לגבות ממנו דמי שימוש בשיעור של 5% ממלוא ערך הקרקע עפ"י שומת השמאי הממשלתי מיום 16.12.99 לתקופה של שנתיים ו-7 חודשים וכן 3% לתקופה של 5 חודשים". כמו כן, צוין כי העסקה טעונה אישור של ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: ועדת הפטור), אשר הוקמה מכוח תקנה 28(א) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות חובת מכרזים).

עוד עמד השופט י' עמית על כך שרמ"י היא גוף מקצועי שדרכו לנהל משא ומתן, וכי במקרה דנן היא לא עמדה בציפייה להבהיר לצד שכנגד את המשמעויות המשפטיות של שלבי ההיתקשרות השונים, ובכך תרמה לעמימות בעיניין מועד כריתת החוזה.

שינוי זה של הדרישה הכספית "בדקה ה-90" ולאחר שהמשא ומתן הסתיים, תוך שלא ניתנה לסלע היזדמנות להשיג על קביעת ועדת הפטור בפניה, מהוה, כך נקבע, הפרה של חובת תום הלב במשא ומתן.

על כן, לגישתה, מדובר בהלכה קשה ובעלת השלכות רוחב.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בפסק הדין ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עיון בפסק הדין מלמד כי המסקנה השונה שאליה הגיע בית המשפט בפסק הדין נושא הבקשה נובעת מן השוני שבין המקרה דנן ובין נסיבות המקרה בעניין לוביאניקר.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

באשר לחיוב הרטרואקטיבי ככל שעניין זה נתון לסמכותו של בית משפט זה הרי שדין העתירה להדחות מאחר ולא הוגשה במועד שכן ההחלטה על חיוב רטרואקטיבי ניתנה במסגרת השומה המתוקנת מיום 30.8.19 והעותרת לא השיגה על החיוב האמור במועד.

אלא, שבמקרה שלפני העתירה אינה עוסקת במהות החלטתו של מנהל הארנונה אלא בהשלכות של המועד בו ניתנה החלטתו.

במסגרת עת"מ (מנהליים ת"א) 2445-09 מרכז נופש"ספורטן" פ"ת נ' עריית פתח תקוה היתייחס בית המשפט לעובדה שבמקביל להגשת העתירה הוגש ערר לועדת הערר וציין, כי "השאלה הנדונה במסגרת עתירה זו הנה שאלה משפטית טהורה המתייחסת לתחולתו של סעיף 4 לחוק, בעוד שבפני ועדת הערר יכולות להידון הטענות העובדתיות הרלוואנטיות לגובה השומה ומרכיביה, כפועל יוצא של הוראת סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)". יש באמור כדי ללמד על הסמכויות השונות המוקנות לועדת הערר מחד גיסא ולבית המשפט לעניינים מינהליים מאידך גיסא, בשים לב למהות הטענות והסוגיות הדרושות הכרעה.

משכך, עתירה עשויה להדחות אף בהיעדר אשם מצד העותר במידה שחלוף הזמן גרם לנזק בשיעור ניכר לאנטרס הצבורי או לצד שלישי ומנגד כאשר הנזק שניגרם מחלוף הזמן אינו רב והתנהגות העותר אינה לוקה באשם הדבר יפעל לזכותו (ראה לעניין זה עע"מ 867/11 עריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ).

בשולי הדברים אציין, כי טענת המשיבים, במסגרת תגובתם לתשובת העותרת, לפיה כוחה של שומת החיוב בארנונה היא לשנת הכספים בה הוצאה בלבד וכי אין בקבלת ההשגה של העותרת בשנת 2019 כדי לחייב את מנהל הארנונה לגבי שומת הארנונה לשנת 2020 והלאה מתייחסת לאחד הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה ולפיו העותרת ביקשה, כי בית המשפט יורה למשיבים ליתן טעם מדוע ההשגה שהגישה העותרת לא תשמש בסיס לחישוב סכומי מס ארנונה שחובה עליה לשלם מידי שנה, בשים לב לכך שהחלטת מנהל הארנונה ניתנה באיחור.

...

טענות המשיבים אין בעתירה סעיף המקנה לבית משפט זה סמכות לדון בעתירה ו/או הסבר להגשתה לבית משפט זה. יש לדחות את העתירה בשל חוסר סמכות עניינית מאחר ונושא העתירה לא נמנה על העניינים המנויים בתוספת השנייה, לא מדובר בתובענה המנויה בתוספת השלישית ולא מדובר בעניין שנקבע בחוק אחר, כי יידון בבית משפט לעניינים מנהליים.

משכך, עתירה עשויה להידחות אף בהעדר אשם מצד העותר במידה שחלוף הזמן גרם לנזק בשיעור ניכר לאינטרס הציבורי או לצד שלישי ומנגד כאשר הנזק שנגרם מחלוף הזמן אינו רב והתנהגות העותר אינה לוקה באשם הדבר יפעל לזכותו (ראה לעניין זה עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ).

סבורני, כי הסנקציה החריפה שנקבעה בחוק יש בה כדי ללמד על החשיבות שהעניק המחוקק לעמידה בלוח הזמנים למתן החלטת מנהל הארנונה.

לאור כל המפורט לעיל, הבקשה לסילוק העתירה על הסף נדחית.

אלא שהסנגור הגיש היום 'בקשה למתן החלטה בהיעדר תגובה' - תוך שזו הוגשה במנותק מההחלטה מיום 27.4.2020.

מתשובת המדינה (ומודגש כי המדינה מיוצגת על ידי התביעה העירונית - הזרוע המשפטית הפועלת מטעם עריית ירושלים והועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים) לא ברור כי המשיבות לעתירה המינהלית עושות כל שלאל-ידן בכדי לקדם את ההליך התיכנוני שהודיעו על קדומו.

המדינה מיוצגת בהליך דנן על ידי המחלקה המשפטית של עריית ירושלים.

אין כל סבירות בהודעת מחלקה אחת של עריית ירושלים (במקרה זה: המחלקה המשפטית) שיש פרטים לגבי הצד שכנגד בידי מחלקה אחרת של עריית ירושלים (במקרה זה: מחלקת תיכנון העיר) ועל האזרח להשיגם.

בנסיבות המתוארות, נדמה כי היתנגדות המדינה לבקשה נעשתה באופן מוכני, מבלי להביא בחשבון באופן נאות את מלוא השיקולים הרלבאנטיים וההשלכות של הצגת עמדה דווקנית.

...

המצהירה טוענת כי "המבקש יכול לפנות למחלקת תכנון העיר ע"מ לקבל מכתב המתייחס באופן ספציפי למבנה מושא הבקשה, ולהיתכנות התכנונית להכשרתו בעתיד.". המצהירה מסכמת כי "אין צפי קרוב לקידום התוכנית וכל שכן למצב בו ניתן יהיה להוציא היתרי בניה להכשרת העבירה". לאור תצהיר האדריכלית חדוות טוענת המאשימה כי הבקשה אינה עומדת בנטל להראות קיומו של היתר בהישג יד ובהתאם אין לאפשר מתן ארכה נוספת.

שילוב של מחדל המדינה מלפעול לתכנון השכונה בצירוף עם פקפוק ביכולת התושבים לקדם את התכנון אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לסכל את ההליך התכנוני ולהכריז על החרבת השכונה לאלתר.

נמצאנו למדים כי התכנית אינה היולית-בלבד אלא מתקדמת בכבדות נוכח מורכבותה.

לאור כל האמור מצאתי להורות על דחיית מועד ביצוע צו ההתאמה ליום 1.1.2021.

ב"כ הנאשם הצהיר כי הנאשם מודע למשמעות המשפטית של המנעותו מעדות, אך לא נתן הסבר לבחירת הנאשם בשתיקה.

כאן המקום להתייחס לטענת ההגנה "לנזק ראייתי" - בהיעדר אפשרות לשיחזור ריח הסמים עקב שהוי המאשימה – טענה שמצאתי לדחותה מכל וכל: ביום 4.3.2020 נשלח לנאשם מכתב יידוע, אך הנאשם לא הגיב למכתב ובכך ויתר על זכותו לשימוע.

המסגרת הנורמאטיבית חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו קבע את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית, מאז קיימת הקפדה יתרה על זכויות נאשמים וחשודים בהליך הפלילי, ובהן הזכות להליך הוגן החל משלבי החקירה ועד לתום המשפט (וראו השלכות טענת אי חוקיות כבר בשלב בקשה להוצאת צו חפוש בבש"פ 1720/20 אוריך נ' מדינת ישראל (26.1.21)) (להלן: "עניין אוריך")).

ובמילותיו של הכב' השופט סולברג בעיניין אוריך: "כללים אלה, ואחרים כמותם, נקבעו במטרה שצדק יעשה בצדק, כפי שלמדנו מן הכפילות שבציווי "צדק צדק תירדוף (דברים ט"ז, כ) [...]." לפיכך, קבעה הילכת יששכרוב כי יש לבחון את מידת הפגיעה בהליך בהתייחס לשלוש קבוצות שיקולים עיקריות: הראשונה, אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה.

החוק לייעול האכיפה והפיקוח הערוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה), התשע"א-2011 (להלן: "החוק לייעול האכיפה – אלימות") קבע בסעיף 1 כי מתכליותיו "לסייע למשטרת ישראל בפעולות למניעת אלימות". החוק ערך הבחנה בין "פקח ערוני" לבין "פקח מסייע", כשלאחרון סמכויות רחבות יותר המוסדרות בסעיף 13, ובהן הסמכות לעכב אדם עד לבואו של שוטר, לשם מניעה או אכיפה של מעשה אלימות.

...

כשלעצמי, אינני מקבלת אפוא את ההבחנה בין מרכז הבמה לירכתיה.

" סבורני כי המקרה דנן הוא דוגמה ל"שיח זכויות" שאימוצו יהווה הפרת האיזון הרגיש שבינו לבין "שיח הראיות" – באופן בלתי סביר.

לא לכך כיוון בית המשפט העליון, להבנתי, בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ואם נעשה אחרת עלולים אנו "לשפוך את התינוק עם המים". לאור האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973.

תגובת המבקשים בתמצית העובדה שהמשיבה תיקנה את ההפרה והוסיפה לאתר את המחיר ליחידת מידה לכל המוצרים הנמכרים על ידה מהוה הודאת בעל דין.

לא מצאתי ממש בטענת המשיבה שלא חלה בנסיבות העניין החובה להצגת מחיר ליחידת מידה בהעדר הוכחה על קיומה של "עסקת מכר מרחוק", משלא הוכח שהמבקש הסתמך על פירסומי המשיבה ברכישה מהאתר.

כפי שבואר בפסק דינה של כב' השופטת ברון בע"א 6007/21 מוחמד מסאלחה נ' עריית עפולה, פס' 8 (26.12.21) (להלן: "עניין מסאלחה") שיקול דעת בית המשפט הוא רחב: "נקודת המוצא לדיוננו היא שסעיף 8 לחוק תובענות הייצוגיות מעניק לבית משפט שיקול דעת בבואו להכריע אם לאשר תובענה כייצוגית אם לאו, ויצוין כי שיקול דעת זה אינו מוגבל אך ורק לתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. הדבר נלמד מהרישא של סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות המותירה לבית משפט את האפשרות שלא לאשר את ניהול התובענה כייצוגית אפילו אם נמצא שהתקיימו התנאים שבסעיף (ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פ"ד סז(1) 410, 479-478 (2014)). בבואו ליישם את סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות ולבחון את מידת התאמתו של ההליך הייצוגי לבירור הסוגיה שעל הפרק, שומה על בית המשפט לשקול, בין היתר, את היתרונות והחסרונות שגלומים בניהול התובענה כייצוגית. זאת אל מול אפשרויות משפטיות חלופיות ותוך היתייחסות לשיקולי מדיניות (רע"א 3456/13 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' שליידר, פסקה עג (29.8.2017))". יצוין כי בעיניין מסאלחה דחה בית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה בקשת אישור שהוגשה כנגד עריית עפולה, בטענה שהעירייה מנעה ממי שאינו תושב העיר להכנס לפארק העירוני שבשטחה, תוך שקבע כי אין תועלת בניהול בקשת האישור מאחר שההליך מוצה.

בנוסף, בעיניין קירשנר בואר לאחרונה בפס' 21 לפסק דינה של כב' השופטת ברון: "יודגש כי ההליך דנן ממחיש את הצורך לנקוט בגישה זהירה ומרוסנת בעת אישור תביעה כייצוגית. כלי התובענה הייצוגית הוא כלי דיוני חשוב ורב עוצמה, שבכוחו לקדם מטרות חברתיות וציבוריות מן המעלה הראשונה; אך לצד זאת, המחוקק העניק לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת בשאלה אם בקשת האישור שנדונה ראויה להתברר כתובענה ייצוגית, ובתוך כך עליו לשקול גם את ההשלכות והחסרונות הכרוכים בניהול הליך ייצוגי מנקודת מבטם של חברי הקבוצה ושל האנטרס הצבורי; וכפי שהזדמן לי לומר בעבר, שומה על בית המשפט להביא בחשבון שקולי מדיניות וזאת בשים לב למטרות ההליך הייצוגי:

בשים לב לקבוע בסעיף 22(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; לשיקולים לפסיקת גמול ושכר טירחת עורך דין כפי שפורטו בע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פס' 29 (5.8.2018); לתועלת לקבוצה שהושגה עקב התיקון שבוצע מצאתי כי יש לפסוק גמול למבקש בסך 2,000 ₪ ושכר טירחה לבא כוחו בסך 8,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מהיום.

...

כך, למשל, אם בתובענה נטען כי המשיבה גבתה ביתר סכום מסוים מחברי הקבוצה, והמשיבה הבהירה כי הגביה האמורה נפסקה, והודיעה כי תשיב את מלוא הסכומים שנגבו בעבר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מלאים, הרי שאין כל תועלת בהמשך ניהול התובענה, ויש לדחות את בקשת האישור, תוך זיכוי המבקש ובא הכוח המייצג בגמול ושכר טרחה.

לאור כל האמור לעיל בקשת האישור נדחית.