השלכות כתב ויתור על שכר בעקבות גניבה ממעסיק

עיון בכתב הויתור עליו חתם התובע מעלה כי כתב הויתור אינו מפורט, לא צוינו בו התשלומים אשר שולמו לתובע במסגרת עבודתו, ולא הוכח כי התובע הבין את האמור במסמך זה במסגרתו נידרש לוותר על זכויות קוגנטיות להן הוא זכאי מתוקף עבודתו.

בעיניין ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ – צ'רניאקוב [פורסם בנבו] (מיום 31.5.2007) קבע בית הדין הארצי: "התכלית שבשלילת פצויי הפיטורים שני פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פצויי פיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד". בפסק דין זה עמד בית הדין הארצי על השיקולים המנחים בסוגיה זו: "השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שניגרם למעביד או שעלול היה להגרם לו עקב כך, הקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת היתנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והקף ההרתעה בנסיבות המקרה; השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההישתכרות העתידית שלו;". בע"ע (ארצי) 300075/96 אליה – קליין (פורסם בנבו, ניתן ביום 2.7.2001) פירט בית הדין הארצי את כלל השיקולים דלעיל והוסיף כי:" בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור". מן הכלל אל הפרט.

עוד טענו הנתבעות, כי התובע חתם מרצונו החופשי על כתב ויתור לפיו הוא מתחייב שלא לתבוע דבר, לרבות את פצויי פיטוריו והוא מנוע מלעשות כן. סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר), קובע כי:" ...בית דין איזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:

בהתאם לכך, התובע זכאי להפרשות עבור תגמולי מעסיק בגין רכיב זה. בהתאם לתחשיב הנתבעת 1, התובע זכאי לסך של 3,924 ₪ בגין תגמולי מעסיק בעבור רכיב הפרמיה על כן ולאור הסכום בו מודה הנתבעת 1 על בסיס תחשיבה , הנני מחייבת את הנתבעת בתשלום סך של 3,924 ₪ בגין רכיב זה. תשלום שכר בגין החודשים 8-9/13 ופיצויי הלנת שכר לטענת התובע, בחודש 8/13 מאז פרצה עלילת הגניבה המוכחשת, סולק לביתו ביום 20.8.13, עד להודעה חדשה.

...

הנתבעות טענו מנגד כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2, משעה שלא העסיקה את התובע.

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים במסגרת פסק דין זה, יש לדון בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים: האם רכיב הפרמיה הוא חלק משכרו הקובע של התובע? האם יש בסיס לטענות כי התובע גנב ברזל מהמפעל וכן נטל שלא כדין כספים ותווי שי מעובדים אחרים במפעל? האם זכאי התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין? האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים? האם זכאי התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים? האם זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש? האם זכאי התובע לפיצוי בשל היעדר הפרשות פנסיוניות - תגמולי מעסיק? האם זכאי התובע לתשלום שכר בגין חודשים 8-9/13 ופיצויי הלנת שכר בגין חודשים אלו? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד)? האם יש לקבל את טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת 1? האם יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2? להלן נדון בכל אחת משאלות אלו.

אבהיר, כי ערה אני לכך כי מכתב ההתפטרות אשר נוסח עבור התובע (צורף כנספח 4 לתצהירו), הודפס על גבי נייר מכתבים אשר נושא את שמה של הנתבעת 2 אולם, אני סבורה כי עובדה זו אין בה די על מנת להקים לתובע עילה כנגד הנתבעת 2.

משעה שהתובע לא הצביע על מעורבות הנתבעת 2 בהעסקתו וכן לא הוכיח כי יש להרים מסך בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, דין תביעתו כנגד הנתבעת 2, להידחות.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים: בגין פיצוי פיטורים סך של 61,876 ₪.

כך נרשם במכתב המנכ"ל, עמוס עשת, מיום 23.6.11: "בהמשך לשיחתנו ובעקבות המינוי שלך למנהל סניף רמת ישי, בנוסף על תפקידך כמנהל הסניפים חדרה ועפולה.. שכרך יעודכן החל מה 1.6.2011 ל 12,500 ₪."[footnoteRef:4] מתלושי השכר עולה כי אכן החל מחודש 6/2011 שולם לתובע בתלוש שכר בסך 2,500 ₪ בגין ניהול סניף רמת ישי (בנוסף לשכר עבודה עפולה בסך 6,500 ₪ ושכר עבודה חדרה בסך 3,500 ₪), והחל מחודש 12/2014 הופסק רכיב השכר בגין סניף חדרה, ושולם לתובע שכר עבודה בגין ניהול רמת ישי בסך 6,000 ₪.

בית הדין הארצי הסביר את הדרישה לצורך במידת הוכחה מוגברת: "מעילה באמונו של מעביד, ובודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר. הם פוגעים באושיות יחסי העבודה. מנגד עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו. הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר- 'לא נכון..לא גנבתי'. לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת...

סעיפים 16 ו-17 לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, קובעים כי מעסיק יכול לשלול מעובד פצויי פיטורים במלואם או בחלקם, בנסיבות המצדיקות זאת ובהתקיים הנסיבות כמפורט שם. השיקולים לעניין שלילת פיצויים נקבעו בע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ נ' צ'רניאקוב (31.5.07): "השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שניגרם למעביד או שעלול היה להגרם לו עקב כך, הקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת היתנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והקף ההרתעה בנסיבות המקרה;

[footnoteRef:225] דברים אלו עולים גם בקנה אחד עם הנטען בכתב ההגנה מטעם הנתבעים, שם צוין במפורט כי התובע היה אמור לעמוד ביעדים שנקבעו עבורו, וכי לא הוקנו לו סמכויות בכל הנוגע לקביעת מחירונים ותעריפים, היתנהלות בבנקים, קביעת שכר עובדים, רכישת ציוד ועוד.

כתמיכה לטענתו, הגיש התובע תצהירים של ארבעה עדים: מר חגי רודיטי, חבר ילדות של התובע (להלן: חגי), מר גולן תמם, מתאמן בסניף עפולה (להלן: גולן), עו"ד זוהר ארבל, אשר ייעץ לתובע וליווה אותו לאחר ישיבת הבירור (להלן: עו"ד ארבל) וגב' ענבל סיבוני, אשר מתגוררת ביישוב של התובע, אך לא הגיעה לישיבה והתובע ויתר על עדותה.

...

לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי הלנת שכר שכן התרשמנו בדבר מחלוקות כנות בין הצדדים בנוגע לזכות הקיזוז של הנתבעים.

התביעה כנגד הנתבע נדחית.

התביעה של נתבעת 3 כנגד התובע נדחית.

לפניי תביעה לתשלום הפרישי שכר וזכויות סוציאליות המופיעים בתלוש השכר האחרון של התובע ואשר לא שולמו בפועל, לאחר שהנתבעת קזזה סכומים אלה, על-פי בקשת התובע בכתב, כפצוי בגין גניבת מוצרים ושעות עבודה אשר התובע לכאורה ביצע במהלך תקופת העסקתו.

אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות קזוז, לטעון לקזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו.

אף כי ניתן להניח כי התובע חשש להשלכות מעשיו והרגיש מבוכה לאור הפגם המוסרי הבולט במעשים המיוחסים לו ואף כי יתכן, כי כתב את כתב ההיתחייבות מתוך בושה שנתפס בקלקלתו, אין בכך להצביע על כפיה ואיום.

בדיון שבפניי עלו הערכות שונות לגבי אופן ההגעה לסך של 20,000 ₪ אך עיון בכתב ההיתחייבות מעלה, כי התובע התחייב להשיב לנתבעת כ - 20,000 ₪ המורכב מויתור על פצויי פיטורים ומשכורת אוגוסט ותשלום נפרד עד 13 לספטמבר, כדי שיקבל את מלוא שכרו בגין ספטמבר 2020 באמצעות תלוש.

...

משעה שהטענה לשלילת פיצוי פיטורים עלתה לראשונה בתצהיר הסמנכ"לית (סעיף 28) ולא נטענה בכתב ההגנה, אין מדובר בחלק מחזית המחלוקת בין הצדדים ועל כן, היא נדחית.

על כן, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי התובע לא התייצב בתקופת ההודעה המוקדמת ומטעם זה, יש לדחות תביעתו לתשלום הודעה מוקדמת.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה במלואה למעט סכום של 770 ₪ אשר על הנתבעת לשלם לתובע בגין הפרשי הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.10.20 ועד התשלום בפועל.

בכתב התביעה המתוקן, שבו הסעד הכספי הועמד על סך של 1,085,825 ₪, תבע המערער זכויות שונות המגיעות לו, לטענתו, ובכללן: פצויי פיטורים; פדיון חופשה; הפקדות לקופת גמל; הבראה; אבטלה; פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד; פיצוי בגין אי עריכת שימוע; פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר (אי מסירת תלושי שכר); פיצוי בעד נזק בלתי ממוני (כגון אובדן בטחון תעסוקתי, הזכות לצאת בפועל לחופשה, זכות ההתארגנות) שניגרם לו בשל סיווגו כ"עצמאי"; שכר בעד עבודה בשעות נוספות; הפרישי שכר בעד שעות עבודה רגילות; דמי חגים; זכויות מכוח צו ההרחבה בענף העץ (בגדי עבודה, נסיעות, אש"ל, הפרישי שכר בגין דרגות, תוספת ותק); חלף הודעה מוקדמת; הפקדות לקרן הישתלמות; אובדן כושר עבודה מכוח חוק שויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988 (להלן – חוק השויון); שווי רכב ושווי טלפון סלולארי מכוח חוק השויון.

בית הדין אזכר את פסק דינו של בית הדין האיזורי בעיניין עב (חי') 93/06 שפירא – רגבה שיווק והפצה בע"מ (24.9.2009) (להלן – עניין שפירא) במסגרתו נדחתה תביעה של מרכיב עצמאי להכרה ביחסי עבודה בינו לבין המשיבה, אולם לא היתייחס אליו ולהשלכותיו על המקרה שלפנינו.

המערער הדגיש כי מסקנת בית הדין האיזורי בדבר הקף עבודה דומה שלו ושל מרכיב שכיר אינה עולה בקנה אחד עם עדויות עדי המשיבה, אשר הסבירו כי ה"יתרון" בהעסקת מרכיב עצמאי היה היעילות והזריזות במתן השירותים לנוכח תשלום השכר על בסיס תפוקה, להבדיל מהמרכיב השכיר שקבל שכר על בסיס שעות עבודתו, והיכולת להפעיל את המרכיב העצמאי בגמישות בהתאם להיקפי העבודה המשתנים, וכן עם עדותו של מר גל שלפיה שילם למרכיב העצמאי תמורה על פי שיקול דעתו ולא בהתאם למגיע על פי החוק.

בהתייחס לנסיבות סיום ההיתקשרות טען המערער כי בנגוד לקביעתו של בית הדין האיזורי, המערער הכחיש את ארועי ההטרדה המינית כבר בכתב התביעה המתוקן ולא רק בתצהיר עדותו, ואין בסיס לקביעתו של בית הדין האיזורי כי המערער ביצע "שתי עבירות פליליות של הטרדה מינית"; לעניין היעלמות הטבעת טען המערער כי הנטל להוכחת "גניבה" הוא נטל מוגבר, והמשיבה לא הרימה אותו.

בכל מקרה, אין מקום לפסוק לזכות המערער פיצוי לא ממוני, וזאת מנימוקים אלה: גם אם נפסק שקיימים יחסי עבודה בין הצדדים, מדובר לכל היותר במקרה גבולי: המערער עבד בעבר כשכיר בחברה אחות למשיבה, וביכר להיתקשר מול המשיבה כעצמאי (היינו – ויתור מדעת על זכויות קוגנטיות תמורת רווח כספי משמעותי); ההיתקשרות הייתה לאורך שנים ארוכות, והמערער ממשיך ופועל במסגרת עסקו העצמאי גם בשנים שלאחר סיום ההיתקשרות מול המשיבה, עןבדה המשקפת כי למערער "הילך רוח" של עצמאי בהתנהלות השוטפת; בחירה עצמאית של הלקוחות; הבעלות על כלי עבודה; העידר מחויבות הדדית לקבל על עצמו עבודות שהופנו אליו ומצד המשיבה לספק עבודות; בחירת סוגי העבודות שהוא מספק ואלו שאינו מספק; העידר דיווח שוטף על זמני העבודה תחילת יום עבודה וסיומו.

בעיניין כותה התוה בית דין זה את הכללים לחישוב זכויותיו של מועסק שסיווג בדיעבד כעובד, וקבע כי יש לבחון את זכאותו לפצוי ממוני, על יסוד השוואת עלות העסקתו של המועסק כעובד שכיר (עת על המעסיק מוטל הנטל להוכיח את השכר החלופי) לתמורה הקבלנית ששולמה לו, בעקרו של דבר בהתאם ל"שיטה החישובית" שנקבעה בעיניין עמיר.

...

בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי במהות נערך שימוע למערער וזאת במסגרת השיחה אליה זומן, אולם הן בשיחה זו והן בעדותו לפני בית הדין לא סיפק המערער הסבר מניח את הדעת להיעלמות הטבעת "בלשון המעטה". גם בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב, ולא מצאנו כי העובדה שבעלה של הלקוחה העיד ולא הלקוחה עצמה גורעת מתוקפה של קביעה עובדתית זו. בנסיבות המקרה הנדון, שבהן נערך למערער שימוע (גם אם לא כונה כך); גם כעובד המערער לא היה נהנה מהגנה ארגונית; בית הדין האזורי קבע כי ההתקשרות הסתיימה בנסיבות חמורות המצדיקות לשלול זכאות לפיצויי פיטורים ואילו המערער קיבל למעשה את פיצויי הפטורים שהיוו חלק מהתמורה הקבלנית - הנסיבות של סיום ההתקשרות מצדיקות שלא לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי לא ממוני.

לנוכח המסקנה אליה הגענו, לא מצאנו מקום להידרש בנסיבות מקרה זה למכלול השיקולים האחרים אותם יש להביא בחשבון בפסיקת פיצוי לא ממוני.

סוף דבר – בנסיבות המקרה הנדון דין הערעור להידחות.

על פי התסקיר, הנאשמת המשיכה לקחת חלק בטיפול בתחום ההתמכרויות במסגרת עמותת "אפשר", הוערך כי כיום מצליחה להעמיק בדפוסיה האישיותיים והחשיבתיים העומדים בבסיס בחירתה לבצע עבירות, מכירה בחומרת היתנהלותה ובהשלכותיה.

עוד על פי ההסכם, הנאשמת ויתרה על פצויי פיטורין וכספים שהופרשו לזכותה בתקופת עבודתה בחברה, העומדים על סך כ-100,000 ₪.

דיון והכרעה קביעת מיתחם העונש ההולם כתב האישום מתאר מעילת ענק בסך של כ-5 מיליון ₪, סדרת מעשי גניבה שביצעה הנאשמת, מנהלת חשבונות בחברת פירסום, באופן שיטתי, ממושך ותוך מעילה חמורה באמון מעבידיה.

הנאשמת ניצלה את אופי משרתה, היותה אחראית על משכורות לעובדים, תשלום לספקים, תעוד הכנסותיה והוצאותיה של החברה ונגישותה לכספי החברה, וכמו כן את ערוץ התיקשורת הישיר שניהלה עם הבנק בו ניהלה החברה את חשבונה, הכל כדי ליטול, לאורך תקופה של שבע שנים, בעורמה ובשיטתיות, ובהזדמנויות שונות ורבות, סכום עתק הקרוב לחמישה מיליון ₪.

...

סיכומם של דברים, מדובר בנאשמת שנסיבותיה מורכבות, מצויה בהליכי טיפול ועושה מאמצים לשקם את חייה אך אין מדובר במקרה שיקום משמעותי, ולא שוכנעתי בקיומן של אינדיקציות ממשיות לשינוי עמוק ומהותי בדרכי חשיבתה והתנהלותה באופן המצדיק להעדיף באופן מובהק את הפן השיקומי על פני ענישה הולמת.

לפיכך, אני דוחה את עתירת ההגנה שלא לגזור על הנאשמת עונש מאסר ממש.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: 28 חודשי מאסר.