השלכות אי-ביצוע חקירה נגדית

אזכיר, כי אחת הטענות העומדות בבסיס התובענה היא, כי הנתבעת, אשר עתידה היתה לשמש כסמנכ"לית תפעול ראשית אצל התובעת הפרה "באופן יסודי את חובת הגילוי המוטלת עליה זאת, בין היתר, בשל כך שנמנעה מלגלות לתובעת שהיא מנהלת מו"מ שמשמעותו אי ביצוע העבודה על ידה", הפרה אשר תוצאתה היא, שימים ספורים לפני תחילת עבודתה אצל התובעת הודיעה הנתבעת כי אין בכוונתה להתחיל לעבוד אצל התובעת.

במסגרת זו תבחן הבקשה לגילוי המסמכים, על רקע נסיבותיו של המקרה הנידון; בשים לב לאמות המידה הקיימות ומשקלן מנקודת מבטו של מבקש גילוי המידע; ההשלכות על ההליך העקרי ועל האינטרסים של הצדדים; ומידת תרומתם של כל אלה לקיומו של 'דיון יעיל' בהליך העקרי".

השאלות שמבקשת התובעת להפנות לנתבעת מקומן בחקירה נגדית ולא במסגרת ההליכים המקדמיים, אשר חלקן מבקש להיתחקות אחר התפקיד שמילאה הנתבעת קודם להתקשרותה עם התובעת, הלך הרוח והסיבות בשלן בחרה מלכתחילה להיתקשר עם התובעת, שאלות שספק אם הן רלוואנטיות להליך, ושאלות הנוגעות למועדים בהם נוצר הקשר בינה לבין מעסיקתה הנוכחית.

...

תקנה 46(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן – "התקנות") מורה כי בית הדין לא יורה על מתן שאלון אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו" ועל מנת "לאפשר לבית הדין להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין". הפסיקה פירשה את תקנה 46(ב) לתקנות בצמצום וקבעה כי השימוש בשאלון לא ייעשה אלא במקרים חריגים ובתנאים מיוחדים: "מבלי לקבוע מסמרות בקשר לכך, השיקולים הרלוונטיים שהוזכרו בפסיקה בהקשר זה הינם המידה בה עומדים בפני המבקש אמצעים חלופיים להוכחת טענותיו; מידת נגישותו למידע הדרוש להוכחת תביעתו; מהות האפליה בה מדובר והמידה בה היא עומדת בניגוד לערכי יסוד; המקור הנורמטיבי האוסר על קיומה של האפליה בה מדובר, ככל שקיים כזה; מידת הפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים כתוצאה מהיענות לבקשה; וסוג המעסיק בו מדובר ובאיזו מידה מוטלת עליו חובה למסור מידע לפי דין (ראו את פסק דינה של השופטת נטע רות ב-עב' (ת"א) 380/03 רוני טיטו – בנק לאומי לישראל, מיום 16.6.03). לכך ניתן להוסיף, בין היתר, שיקולים של מידתיות; סוג הטענות המועלות; ודרך ביסוסן לכאורה במסגרת כתב התביעה". (בר"ע (ארצי) 26271-12-14 מרינה רובנוב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2015)) לאחר עיון בשאלות שהתובעת ביקשה להפנות לנתבעת, באתי לכלל מסקנה כי אין בהן כדי לעמוד בתנאים המחמירים שנקבעו בפסיקה על מנת להורות על מתן תשובות לשאלון.

לא שוכנעתי, כי העובדה ש"למבקשת כמובן אין נגישות למידע זה [אותו היא ביקשה בשאלון]" וכי "קבלת המידע בדרך של תשובות לשאלון תביא, אפוא, לגילוי המידע הנדרש, ליעילות רבה של הדיון, לחיסכון בעדויות ובעדים הנדרשים להעיד ובהוצאות הקשורות לכך" יש בהן כדי להצדיק חיובה של הנתבעת ליתן מענה לשאלון.

סוף דבר הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

רוצה לומר, לאי העברת הזכויות ישנן השלכות לא רק על הקונים לעיסקת הרכישה, אלא גם על המוכרים מסיבות וטעמים אחרים, אשר מתעצמות לנוכח פרק הזמן הארוך בו לא בוצע רישום הזכויות.

יתר-על-כן, בחקירתו הנגדית התברר, כי המסד העובדתי שעליו נתבססה חוות דעתו ולפיו עסקינן במחזור משכנתא, אינו מדויק בלשון המעטה, שעה שהודה המומחה שוורץ כי מדובר ב-"סוג של מחזור" (עמ' 10, ש' 11 ו-15), כך שלא מדובר בפירעון ההלוואה המקורית ונטילת הלוואה אחרת על אותו סכום, אלא בהגדלת סכום ההלוואה במיליון ומאתיים אלף ₪ נוספים, מעבר להלוואה הראשונית בסך של 330,000 ₪, ובסה"כ 1,503,823 ₪ (שם, ש' 17-24).

...

ראש הנזק של פיצוי מוסכם למוכר בהסכם רכישת המגרש ע"ס 10 אלף ₪ אשר לראש נזק זה, לא שוכנעתי כי התובעים השכילו להוכיח כי הם לא עמדו בלוח התשלומים שלו התחייבו בהסכם רכישת המגרש, עקב רשלנות הנתבע באי רישום הדירה על שמם.

בחלק מאותה פסיקה נדונה שאלת הפיצוי הבלתי ממוני אגב הדיון בפיצוי המוסכם (לסיכום הפסיקה ראו והשוו: ת"א (שלום-י-ם) 3218/09 קדמי איתן ז"ל נ' בית און ישי-כונס הנכסים, פיסקה 32 (ניתן ביום 6.4.2020), שם נפסק סכום של 30 אלף ₪ עבור עיכוב ברישום שנמשך 11 שנים).

סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בסך של 32,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, וכן סכום נוסף של 5,265 ₪, בגין שכ"ט עו"ד י' אביטן ששולם לו עבור השלמת רישום הזכויות בדירה על שם התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוק מיום ההוצאה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בבוקרו של דיון ההוכחות, ביום 17.12.19, נתקבלה הודעת התובעת, כי לא יעלה בידי ד"ר דורון נווה להתייצב לדיון עקב הצורך בנוכחותו בבריסל, ונטען כי היה על התובעת לבצע בחירה בלתי אפשרית בין הנזקים אשר יגרמו לה בגין אי הישתתפותו של ד"ר דורון נווה במפגש בחו"ל לבין הנזקים והמשמעויות בגין אי התייצבותו של ד"ר דורון נווה לדיון.

עוד ציינה הנתבעת, כי התובעת לא מצאה לפרט אלו פעולות ננקטו בניסיון לדחות מועד ההתייצבות של העד מטעמה למפגש בחו"ל. הנתבעת טענה כי השלכות אי התייצבות המצהיר להחקר על תצהירו, הן מחיקת התצהיר והתעלמות ממנו ובנסיבות בהן מדובר במצהיר יחיד מטעם התובעת, הרי שהוצאת התצהיר מותירה את התובעת מבלי שהגישה ראיות מטעמה.

) כך נפסק בע"א 743/89 גולדווסר נ' קרביץ, פ"ד מו(1) 485, 489, כי מקום בו תצהיר מוגש במקום חקירה ראשית אזי: "החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד חלה על מי שהגיש את התצהיר כחקירה ראשית..." "משלא המציא בא כוח המערערים את המערער לחקירה שכנגד...הרי לא היה מקום להסתמך על החקירה הראשית בלבד של העד...שכן אין כל משקל לחקירה הראשית של בעל הדין שעה שהוא נימנע במתכוון מלחשוף עצמו לחקירה שכנגד". לפיכך, ההשלכה של אי התייצבות המצהיר מטעם התובעת לחקירה על תצהירו היא הוצאת התצהיר על נספחיו מהתיק.

...

מסקנה זו הינה פועל יוצא ממדיניות שיפוטית ראויה המחייבת הענקת מעמד בכורה לזכות הגישה לערכאות ותחולתה אף במקרים בהם תובע לא התייצב לדיון בתובענה, או במקרים בהם לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו.

כפי שנפסק ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף ברוך, פ"ד נה(3) 730 (30.04.01) כי: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד." ובע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (05.07.92) נקבע כי: "דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל." וברוח זו אף נקט בית המשפט ברע"א 2989/15 כנרת בן מרדכי נ' עו"ד ישראל בודה, (09.07.15) שם נקבע בנוגע לאי צירוף תצהיר בניגוד להוראות בית המשפט, כי: "סבורני כי התנהלות מאין זו, יש בה כדי לפגוע בהתנהלות בית המשפט, וכן באינטרס הציבורי כי משפטים יתקיימו ביעילות, ואין לומר כי לא ניתן למבקשת יומה בבית המשפט, אלא בחרה היא שלא לממשו במחדלה." במסגרת ההגנה על זכות הגישה לערכאות, אי התייצבותו של עד התובעת לחקירה נגדית על תצהירו לא תהווה כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה ובית המשפט ימעט מלנקוט בצעד של דחיית התובענה (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, (29.5.06) (להלן: "עניין גינות לאה"); רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (להלן: "עניין נדב")), שכן 'הסנקציה' של דחיית התובענה בהיעדר מצהיר היא קשה והיא נחשבת בין הסנקציות החמורות הננקטות עקב אי התייצבות לדיון.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ולאחר איזון בין זכות הגישה לערכאות, זכות החקירה הנגדית, הזכות להליך שיפוטי ראוי והוגן, מידתי ויעיל וכן בין אינטרס בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי אני מוצאת להורות על מחיקת התביעה (ולא על דחיית התובענה) תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום.

עוד נטען, כי ההסדרים הזמניים היו למעשה צוי אכיפה, כך שעם מתן סעד האכיפה זכאי העובד להפסד השכר והפקדות פנסיוניות עקב אי ביצוע או ביצוע חלקי של החלטות שיפוטיות, וזאת בשונה מפסיקת פיצוי עקב פיטורים שלא כדין, "ללא זיקה לסעד זמני או קבוע של אכיפת יחסי עבודה" (סעיף 346 לסיכומי העובדים).

בתגובה להודעה זו טענו העובדים בהודעה מיום 6.9.2012 (נספח ז/4 לתיק המוצגים של עובדים) כי הרשות ביצעה את פסק הדין באופן חלקי, היא מסרבת לקלוט את העובדים בנגוד לפסק הדין, שלפיו מועד תחילת עבודתם ברשות הוא מיום 1.10.2008, וכי למועד זה השלכות על זכויותיהם הכספיות של העובדים שבקשר אליהן יוגשו תביעות גם כנגד הרשות.

בהקשר זה נטען כי גם עובדים שלא נקלטו לעבודה בחודש אפריל 2013 זכאים לפצוי, שכן הם היו מעוניינים לחזור לעבודה ברשות במהלך ההיתדיינות, "ולא ויתרו בדרך כלשהיא על חזון קבלתם לעבודה ברשות העתיקות לפני חודש 4/13". כאמור, בית הדין האיזורי קבע כי העובדים לא הוכיחו שבריק והרשות הפרו את ההסדרים הזמניים, ובנוסף קבע כי העובדים גם לא הוכיחו את הנזק שנתבע, לנוכח העובדה שרובם הודו בחקירתם הנגדית כי מצאו עבודות אחרות, וכמו כן שולמו לחלקם קיצבאות מהמוסד לביטוח לאומי.

...

בנוסף, מקובלת עלינו קביעתו של בית דין האזורי כי התנערותה של בריק ממחויבותה כלפי העובדים, לאחר שנהנתה מהתמורה בעד העסקתם נגועה בחוסר תום לב. כמו כן, סעיף 30 לחוק הגנת השכר אינו חל בנסיבות המקרה, שכן כמובהר בריק והרשות המשיכו להעסיק במשותף את העובדים, ואין מדובר בנסיבות שעליהן חל סעיף 30 לחוק הגנת השכר.

סוף דבר ערעור העובדים מתקבל בחלקו, כמפורט בסעיפים 49, 135, 140, 153 ו -155 לעיל.

אשר לחיוב בריק בהוצאות לטובת הרשות – אנו קובעים כי בריק תשלם לרשות שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. אשר להוצאות בערעור העובדים כנגד הרשות: מחד – ערעור העובדים התקבל בחלקו, אולם גם לאחר קבלת הערעור בחלקו הסכומים שנפסקו לזכות העובדים נמוכים משמעותית מהסכומים שהעובדים דרשו בערעור.

על כן, אנו קובעים כי במישור היחסים שבין העובדים לבין הרשות כל צד יישא בהוצאותיו.

...