השכר הקובע לפנסיה של מורים

השופטת חני אופק גנדלר לפני בקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (סגנית הנשיאה אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור מר איסר באומל ומר גיל אלוני; סע"ש 56802-07-17) (להלן – פסק הדין), בגדריו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן – המשיבה), אשר עבדה כמורה בבית ספר של המבקשת (להלן – הערייה), ונקבע כי תוספת "עוז לתמורה" היא חלק מהשכר הקובע בפנסיה התקציבית שלה כמורה.

לטענת הערייה, על פי הנחיות שניתנו על ידי משרד האוצר, משרד החינוך ומרכז השילטון המקומי, לפי שיטת החישוב המקבילה הקיימת בתכנית "אופק חדש", הפנסיה של עובד אשר עבר ל"אופק חדש" תחושב בשתי תקופות: עד המעבר ל"אופק חדש" ומהמעבר ל"אופק חדש".

...

לאחר שעיינתי בפסק הדין, בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל, למעט ברכיב תשלום שכ"ט עורך דין והוצאות משפט.

נוכח שילוב בין סיכויי הערעור לבין מאזן הנוחות הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל, למעט ברכיב תשלום שכ"ט עורך דין והוצאות משפט, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר – דין הבקשה להתקבל, למעט ברכיב תשלום שכ"ט עורך דין והוצאות משפט, ובכפוף להפקדת 140,000 ₪ בקופת בית הדין בתוך 30 ימים.

רקע היות והבקשה לאישור התובענה הייצוגית עוסקת בעובדי הוראה שהם עובדי מדינה שהועסקו או שהנם מועסקים בתנאי רפורמת עוז לתמורה, לצורך הבנת התמונה המלאה, נבהיר בקצרה, כי מתוה העסקת המורים ושכרם הוסכם באופן שונה במסגרת שתי רפורמות, כדלקמן: הראשונה- 'אופק חדש' שהיא שורה של הסכמים קבוציים שנחתמו בין הסתדרות המורים למדינת ישראל החל משנת 2007 ובמסגרתם נקבע גם גובה השכר והפנסיה של עובדי החינוך בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים.

...

לאור האמור, בהתאם לסעיפים 22 ו- 23 לחוק, אנו קובעים שההסתלקות מהתובענה אינה עונה על המקרים החריגים שמצדיקים קבלת תגמול למבקשת ואף לא פסיקת שכ"ט לבא כוחה.

עם זאת, בנסיבות העניין, לא מצאנו לפסוק הוצאות לחובת המבקשת, נוכח נושא התביעה המוצדק של תשלום גמלה בחסר; המענה הלא מפורט שקיבלה המבקשת ממנהלת הגמלאות; והזמן שחלף עד להסדרת סוגיית גמלת הפנסיה מושא המחלוקת, זמן שבמהלכו המבקשת לא קיבלה את גמלת הפנסיה שלה באופן מלא.

הבקשות לפסיקת תגמול למבקשת ושכ"ט לבא כוחה – נדחות.

(4) מר הדר הפנה בסעיף 9 לתצהירו למתווה העסקתם של מדריכים במשרד החינוך, אשר נעשה בכתב מינוי לשנה אחת, וזאת בהתאם לסעיף 4.1 לחוזר מנכ"ל "עובדי הוראה" (נת/ב/1) הקובע את התנאים להעסקת מדריך, לפיו, "עבודתו של המדריך היא זמנית. המינוי ניתן בדרך כלל לשנה אחת בלבד, והוא ניתן על תנאי שאין בו קביעות. זאת בהתאם להחלטת הממשלה לפי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט -1959. המדריך יועסק עד שש שנים רצופות, ואולם מנהל המחוז או מנהל לישכת ההדרכה, כל אחד בתחום סמכויותיו, יהיה רשאי להתיר, בהסכמת חשב המשרד, את העסקתם של מורים וגננות בתפקידי הדרכה גם לתקופה שתעלה על שש שנים רצופות, וזאת לעניין הדרכתם של מורים וגננות במקצועות לימוד או בנושאים חנוכיים, בתנאי שהמדריך עבר הכשרה מתאימה במהלך חמש השנים האחרונות. הכשרה זו כוללת, כישורי הדרכה, ידע דיסציפלנרי וידע בתהליכי הוראה ולמידה- כל זאת במכסה מיצטברת של לפחות 224 שעות. תנתן עדיפות למדריכים בעלי תואר שני רלוואנטי". יוער, כי בסעיף 12 לסיכומי תשובה הפניתה התובעת לראשונה לסעיף 4.7 לחוזר, שלפיו "לעובד הוראה המבוטח בפנסיה תקציבית שהועסק כמורה בתפקיד הדרכה וקיבל גמול בתפקיד זה במשך שנתיים לפני יציאתו לגימלאות ייחשב גמול זה מ-משרה ומעלה כמרכיב המשכורת הקובעת לעניין חישוב הגימלאות, וזאת בתנאי שהעסקתו בהוראה ובהדרכה תהיה בהקף של 1/3 משרה לפחות". איננו סבורים כי יש בסעיף הנזכר כדי להועיל לתובעת, שכן תנאי פרלימינארי לזכאות הוא היותו של עובד ההוראה מבוטח בפנסיה תקציבית- תנאי שאינו מיתקיים בעניינינו.

...

לטענת הנתבעת, דינה של התביעה להידחות.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא שהתה בחל"ת בתקופות השניה והרביעית, וממילא דינה של הטענה להידחות מחמת התיישנות.

אשר לדרך תשלום הפיצוי בפועל אנו מורים לנתבעת, בדומה למתווה שנקבע בעניין סלע, להוון את סכום הפיצוי החודשי בתקופות השלישית והחמישית בהתאם לכללי ההיוון המקובלים, ולהפקיד את הסכום המהוון בקרן פנסיה לפי בחירת התובעת, במסלול הכולל כיסוי ביטוחי לבן זוג.

בנסיבות העניין אנו סבורים כי יש לפסוק לתובעת פיצוי לא ממוני בסך של 35,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, כמפורט להלן: א. הצדדים יפעלו כאמור בסעיפים 80 ו- 90-91 לעיל ובהתאם למועדים שנקבעו שם. הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 יום מהיום, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 35,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

בית הדין היתעלם מלשונו המפורשת של התקנון האחיד המורה כי המשכורת המבוטחת מוגדרת באמצעות דמי הגמולים המופקדים בגינה מדי חודש, ואין חולק כי כך נעשה בקשר לפרמיה הממוצעת.

על כן, טוענים המערערים כי גם אם קביעת בית הדין בדבר היות הפרמיה הממוצעת רכיב שכר שאינו מבוטח תישאר על כנה, שגה בית הדין בכך שחרף קביעותיו הביקורתיות בדבר התנהלותן של אגד והקרן והתרשלותן בהסדרת מעמדם של הכספים המופקדים בגין רכיב זה, היתעלם מאחריותן המשפטית לזכויותיהם הפנסיוניות של הגמלאים.

...

תם אך לא נשלם בחלק המסכם את עמדת המאסדר הן בבית הדין האזורי והן בהליך הערעור, נכתב כך: "רכיב הפרמיה הממוצעת שולם לאורך השנים בהתאם להסכמים לבר תקנוניים ... פועל יוצא מעמדתנו הוא כי אין מנוס אלא לראות בניהול חשבון הפרמיה הממוצעת על ידי קג"א כניהול של קופת גמל נפרדת מקרן הפנסיה המנוהלת על ידה ומשכך על קג"א לפנות לרשות שוק ההון בהתאם להוראות הדין בבקשה להסדרת חשבון הפרמיה הממוצעת כקופת גמל, על מנת שבקשה זו תוכל להיבחן על ידי הרשות". הנה כי כן, כעולה מפסק דיננו ואף מעמדת המאסדר, מזה למעלה מארבעים שנים מנוהלת קרן פנסיה (קרן הפרמיות) שלא כדין, על בסיס הסכמים לבר תקנוניים, בידיעה מלאה של המאסדר, תוך שעניינה של הקרן הלא מאושרת מהווה חלק מהסכם ההבראה (1989), נציג משרד האוצר מעיד בעניינה (עמ' 12 בפסק הדין בעניין הררי) ונערכים בקרן הלא מאושרת באישור המאסדר הסדרים שונים.

בנסיבות העניין, בהן לאגד, לקרן ולמאסדר תרומה משמעותית למצב שנוצר, לא מצאנו לחייב את המערערים בהוצאות ההליך.

סוף דבר – הערעור נדחה, למעט בעילת ניכוי דמי הניהול אשר תוחזר בכפוף לנפסק בסעיף 103 לעיל להכרעת בית הדין האזורי.

אשר לטענת התובע לזכותו להפקדות לתגמולי מעסיק בשיעורים הגבוהים מ-6% (החל מחודש יולי 2016, בהתאם לצוו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016) – גם בצו זה נקבע בסעיף 3.2 כי "תשלום המעסיק לתגמולים בקופת ביטוח/קופת גמל שאינה קרן פנסיה כמפורט בסעיף קטן זה, יכלול את תשלום המעסיק בעבור רכישת כסוי למקרה של אבדן כושר עבודה בשיעור הדרוש להבטחת 75% מהשכר הקובע של העובד, כאשר בכל מקרה, שיעור הפרשות המעסיק לחלק התגמולים לבדו לא יפחת מ-5% מהשכר הקובע.". התובע לא הראה כאמור כי הפקדות המעסיק לתגמולים נפלו מ-5% משכרו המבוטח ולא טען כנגד הפקדות המעסיק לאובדן כושר עבודה.

אמנם מצאנו במסגרת פסק הדין החלקי והמשלים פערי תשלום לזכותו של התובע ואולם מדובר בסכומים הנופלים משמעותית מסכום התביעה (133,372 ש"ח), לפיכך, אנו מורים כי כל צד ישא בהוצאותיו.

...

לפיכך לא קיים חוסר לתקופה זו. אין בידינו לקבל את טענת התובע כי הדוח שצירפה הנתבעת להודעתה מהווה הרחבת חזית.

בשים לב לכך שמדובר בנתונים המגובים בתלושי השכר ובדוחות ההפקדה של חברת הביטוח, אנו מקבלים את התביעה להשבת ניכויים שהופחתו משכרו של התובע אך לא הועברו לחברת הביטוח, בסך 3,255 ש"ח. סכום זה מבטא את הסכום הנתבע (3,996 ש"ח), בהתאם לטבלה המפורטת שצורפה להודעת התובע, בהפחתת הסכומים ששולמו עבור שני חודשי ההעסקה האחרונים (358 ש"ח + 282 ש"ח).

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע בנוסף לסכומים שנקבעו בפסק הדין החלקי את הסכומים הבאים: 3,960 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.2013 ועד התשלום בפועל.

אמנם מצאנו במסגרת פסק הדין החלקי והמשלים פערי תשלום לזכותו של התובע ואולם מדובר בסכומים הנופלים משמעותית מסכום התביעה (133,372 ש"ח), לפיכך, אנו מורים כי כל צד ישא בהוצאותיו.