השוואה בין תושבות לבין אזרחות

א. טענות העותר טענתו העיקרית של העותר הנה כי מאחר והנו תושב אירעי בישראל במשך 15 שנה, נשוי לאזרחית ישראלית ואביהם של שישה ילדים אזרחי ישראל, יש לראות בו תושב לעניין תקנות התעבורה, ועל כן הוא זכאי לקבלת רישיונות מסוג C ו-E. לטענתו, תעודת הזהות שניתנה לו אינה מוגבלת בזמן, והוא מחזיק בה במהלך 16 השנים האחרונות, כך שבפועל יש לו רישיון לישיבת קבע.

אשר לטענת העותר כי סעיף 1(ב) חל בעיניינו, אין לקבל טענה זו. סעיף 1(ב) לחוק מירשם האוכלוסין קובע כי "לעניין חוק זה יראו...". כלומר חוק האוכלוסין משווה בין תושב אירעי לתושב לעניין מירשם האוכלוסין בלבד, ולא לכל מטרה אחרת.

...

לאור כל האמור לעיל, העותר אינו נכלל בהגדרת תושב לעניין תקנות התעבורה.

כך גם אשר לרישיון מסוג E. אין מחלוקת כי העותר נכנס להוצאות על סמך החלטת רשות הרישוי להפנותו לקורס נהיגה, מבחנים ובדיקות, אולם, לא ניתן לתקן זאת במתן רישיון מסוג E. לבית המשפט המנהלי אין סעד אחר שניתן להושיט לעותר לעניין זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

4.5 גם אם "פורמלית" פעל המערער בישראל במעמד של תושב אירעי, עת יצר חובותיו, ולא במעמד של אזרח, הרי שלא ניתן לראות בו "עובר אורח" או "תייר". מהותית, עפ"י הראיות שהובאו לפני רשמת ההוצאה לפועל ולפניי – במועד יצירת החוב – יש להשוות בין מעמדו כתושב אירעי למעמדו של כל אזרח ישראלי, אשר ברח מהארץ מפאת חובותיו, וכעת שב ומלין על כך כי 'מרכז חייו כבר אינו בישראל'.

...

אני קובעת, על כן, כי בנסיבות המסוימות של המקרה שלפניי, מדובר באדם שאינו 'תושב חוץ' כהגדרתו בפסיקה לצורך ביטול עיכוב יציאתו מן הארץ ללא תנאי, וכי המערער לא הוכיח, אף אינו מבקש לנסות ולבדוק, כי עשה את כל שניתן כדי להסדיר שהייתו בישראל.

5.6 אני סבורה כי החלטת הרשמת, אשר קבעה תנאים לביטול עיכוב היציאה מן הארץ, בפרט קביעת ערב לתשלום צו החיוב בתשלומים - בדין יסודה.

אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתה המפורטת והמנומקת של רשמת ההוצאה לפועל, ואני מורה על דחיית הערעור.

באותו עניין, בקשר לשיחרור כמחוה לחודש רמדן, שינתה ועדת השרים דאז את טעמה ותחילה החליטה כי "לא ישוחררו אסירים תושבי ירושלים", אך אחר כך החליטה אחרת, ובית המשפט לא ראה בכך חוסר סבירות – אלא שלטעמי עצם השינוי עשוי להעיד כי הנושא נדון אז. בנדון דידן, שאלות כמו משמעות ההסכמה עם ישות מדינית אחרת באשר לתושבי קבע של ישראל, החיתוך הנעשה לגבי תושבי מזרח ירושלים והשוואתם בעצם לתושבי איו"ש וההשלכות העלולות להיות לכך בקשר לירושלים – לא שמענו כי אלה נדונו; וכשם שחברי מצביע על הבדל בנסיבות בין אזרח המדינה לבין תושב, ניתן להצביע על ההבדל בינו לבין תושב האזור.

...

כפי שהובהר בפסק הדין בג"ץ 5413/13 הנ"ל: "הסוגיה שבמוקד עתירה זו היא סוגיה טעונה ומורכבת העומדת בלב מחלוקת ציבורית. עם זאת, בפנינו לא מונחת אלא השאלה המשפטית, ועניינה האם קמה עילה להתערבותנו". לשאלה זו אין מנוס אלא להשיב בשלילה, נוכח המפורט לעיל.

על כן סבורני כי היה מקום להוציא צו על תנאי ולקבל הסברים, ואף להביא לדיון ראוי, גם אם הדבר היה מעכב את השחרור במקצת והדבר היה מצריך צו ביניים.

המערער טען, כי זכויות היסוד הללו חלות על כל אדם, מבלי להבחין בין אזרח ותושב לבין אזרח זר. לדבריו, זוהי ההלכה שנקבעה בעיניין עדאלה, ובהתאם גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

"לכל זמן ועת לכל-חפץ, תחת השמים [...] עת מילחמה ועת שלום" (קהלת ג, א-ח); אין להשוות בין מידת ההגנה החוקתית המוענקת בזמן מילחמה, או עימות מזוין מתמשך, לבין מידת ההגנה שתחול בעתות שלום (אורגד, עמודים 187-186; אהרון ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 148-147 (2004)); אין מקום להשוואה בין שני המצבים הללו.

...

מכל מקום, סוגיה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך אין צורך להכריע בפרשנות סעיף 5ב(א)(1) לחוק במסגרת הליך זה. סוף דבר: אף לשיטתי דין הערעור שלפנינו להידחות, שכן כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה נגד מדינת ישראל, המתייחסת לאירוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה, כפי שהדבר במקרה בו עסקינן, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט סולברג, כי הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה, המעוגן בסעיף 5ב(א)(1) לחוק, עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל: אני מסכים עם חברי, השופט נ' סולברג, כי דין הערעור להידחות.

בהתאם, סבורני כי דין הערעור להידחות.

ואכן, עמידה על הזכויות שיוחדו אך לאזרחי המדינה מגלה כי קטגוריה מרכזית שמבחינה בין אזרח לבין תושב היא צבר הזכויות הפוליטיות, אשר מאפשרות לאדם ליטול חלק מלא ושווה בחיים הפוליטיים (ראו והשוו: בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פסקה 64 (13.9.2017) (להלן: עניין אבו ערפה); רובינשטיין ומדינה, בעמ' 558; אפרת רחף אף על-פי שחטא – ישראלי הוא? – שלילת אזרחות בגין הפרת אמונים 42-41 (2008) (להלן: רחף)).

סבורני כי הפגיעה שנגרמת כתוצאה מביטול או פקיעה של מעמדו של מי שהיה אזרח ישראלי ויוותר מחוסר כל מעמד כתוצאה מביטול או פקיעה של רישיון לישיבת קבע היא עוצמתית במיוחד, בהשוואה לתושבי קבע אחרים, שכן משמעותה פרימת הקשר האחרון של אדם למדינה כלשהיא (ראו והשוו: עניין אבו ערפה, בפיסקה 50; עניין אלחאק, פסקה 19).

...

על יסוד דבריי אלה, סבורני כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר.

לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת.

על פי הרישא לסעיף 11(ב)(2), ביטול האזרחות מותנה בכך שלא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ובלשונו: "ובלבד שעקב ביטול האזרחות לא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות"; אלא שבהמשך ישיר לכך נאמר: "ואם יוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים". אני מסכימה עם הנשיאה כי גם אם ניתן לפרש "רישיון לישיבה בישראל" כמקנה אפשרות לשר הפנים ליתן לאדם שנותר חסר אזרחות, רישיון לישיבת ארעי – כעמדה שהציג השר, פירוש הוראת החוק באופן כזה היה מוביל למסקנה שההסדר אינו עומד במבחן המידתיות.