השהיית התיישנות עבירות מין נגד קטינים

כחלק משיטת ביצוע העבירות, המערער נהג להעביר לקטין את כרטיס האשראי המזויף או מספר כרטיסים מזויפים, הקטין היה ניגש לבית עסק עם הכרטיס/הכרטיסים המזויפים, כשהוא נושא על גופו את תעודת הזהות המזויפת, מזדהה כבעל הכרטיס, תוך שהוא מציג על פי הצורך את תעודת הזהות המזויפת, מגיש את כרטיס החיוב המזויף ומשלם באמצעותו עבור הרכישה, לוקח את המוצרים וחוזר לרכב בו המתין לו המערער, ולרוב מעביר את המוצרים שקבל במירמה לידי המערער.

שירות המבחן התרשם כי ההליך המשפטי מהוה עבור המערער גורם הרתעתי וכי הוא מתקשה לגייס כוחות להיתמודד עם המשך השהייה מאחורי סורג ובריח.

בית המשפט שקל את הודאת המערער, את נסיבותיו האישיות ועברו הפלילי הכולל עבירה שהתיישנה ואינה ממין העניין והטיל על המערער 32 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים, קנס בסך 30,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו והתחייבות להמנע מעבירה בסך 5,000 ₪.

אשר לעניינם של קרני ואביטן, ב"כ המשיבה ציין, כי כתב האישום שהוגש נגדם עוסק בפרשה אחרת לחלוטין שאינה קשורה כלל לפרשת העבירות של המערער.

...

נוכח האמור, מסקנת בית המשפט קמא שמעשיו של המערער לא נעשו בקרבה לסייג הכורח, מנומקת היטב והיא מקובלת עלינו.

עשיית שימוש בהם למעשי מרמה, פוגעת בכלי תשלום מרכזי, מערערת את אמון המשתמשים בכרטיסי האשראי, גורמת נזקים לחברות האשראי, לסוחרים, לאנשים שפרטיהם הוכנסו לכרטיסים המזויפים (גם אם בסופו של דבר הם יכולים לקבל פיצוי מחברת האשראי) ולציבור בכללו, ויש להתייחס אליה בחומרה רבה.

סוף דבר, איננו מוצאים הצדקה להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא ואנו דוחים את הערעור.

· הכלל הוא שההתיישנות "מושהית כנגד מי שאין בכוחו לפעול". בהקשר זה טענה התובעת שהיא נקלעה למצב של "מלכוד הקורבן", האופייני לנפגעי עבירות מין, כאשר היא נימנעה מלחשוף את מעשיו של המבקש מחשש שיטיחו בה שהכל נעשה ביוזמתה או בהסכמתה, ומחשש שהמעשים ייחשפו בפני בעלה ובפני בני משפחתה.

השהיית היתיישנות מפאת חוסר יכולת לתבוע נדבך מרכזי בטיעוני התובעת בניסיונה לחמוק מרוע גזירת ההתיישנות, נסמך על הכלל לפיו ההתיישנות מושהית ביחס למי שלא היה בכוחו לפעול להגשת תביעה.

(1) תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו קטין; (2) היתעללות שבוצעה בנפגע בהיותו קטין בידי פוגע שהוא בן משפחתו או אדם שהיה אחראי עליו; (3) תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו בגיר אך בטרם מלאו לו 21 שנים, תוך ניצול יחסי אמון, תלות, טפול או מרות או בידי פוגע שהוא בן משפחתו.

...

המבקש טען כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

נזכיר, שהתביעה המקורית מייחסת למבקש שורה של מעשי אינוס ופגיעה בפרטיות שבוצעו לרוב בין השנים 2005-2003, ואשר נפסקו, לשיטת התובעת, בשנת 2010, ואילו הפרסומים מושא התביעה שכנגד נעשו בשנת 2014, וחלקם הגדול עוסק במעשי אינוס שביצע המבקש, לטענת התובעת, כלפי אחרת, כמו גם לטענה כללית המגדירה את המבקש כ- "אנס". מדובר בפרסומים אשר מרוחקים, מבחינת הזמן, התוכן וההקשר שלהם, למעשים מושא התביעה המקורית, וספק רב אם ניתן לומר שהתביעה המקורית היא בעלת נושא דומה או שהיא נובעת מאותן נסיבות להן מתייחסת התביעה שכנגד, כאשר מסקנה זו אינה משתנה גם אם במסגרת התביעה שכנגד תתבררנה סוגיות שיכולות להיות קשורות לסוגיות הנוגעות לתביעה המקורית.

סוף דבר תביעת התובעת, בכל הנוגע לאמור בסעיפים 5 עד 20 לכתב התביעה, התיישנה.

משכך, אני מורה על סילוק התביעה על הסף ביחס לאמור בסעיפים 5 עד 20 לכתב התביעה.

העובדות הצריכות לעניין נגד המערער, יליד 1958, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירת מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע.

באשר להשהיה בהגשת התלונה, הניסיון המשפטי מלמד כי קורבן לעבירת מין לא פעם דוחה את מועד הגשת התלונה.

תיקון מספר 84 משנת 2005 קבע כי תקופת ההתיישנות של עבירה לפי סעיף 354(ב) לחוק העונשין, שהובא לעיל, תימנה מהיום בו מלאו 18 שנה לקטין הנפגע בעבירת מין על ידי אדם שאינו אחראי לו ואינו בן מישפחה (חוק העונשין (תיקון מס' 84), התשס"ה – 2005, ס"ח התשס"ה, עמ' 104; וראו גם הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 84) (עבירות מין שנעשו בקטין), התשס"ה – 2004, עמ' 39; ועוד ראו 3818/99 פלוני נ' מ"י, פ"ד נו (3) 721; הצעת חוק 2639 התשנ"ז – 1997,475-476).

...

דוגמא לכך היא תגובתה של המתלוננת עת התרשמה שהמערער מנסה להפיל על אמה חובות כספיים שלו: "...אני מקבלת שיחת טלפון שאמא שלי חייבת חוב כלשהו. תודה לאל ההורים שלי לא חייבים שקל לאף אחד. אני בשיא, השיא של השיאים, אשיג כל שקל לאמא שלי להתרמה, להשתלה, לכל דבר, עזבתי את הלימודים שלי באמצע, עזבתי את העסק המשפחתי כבר לא עניין אותי כלום. כל מה שעניין אותי זה להציל פשוט את אמא שלי... " (עמ' 15 לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי) משהתברר למתלוננת כי מדובר בחוב של המערער ושל דוד נוסף, תיארה תגובתה כדלקמן: "אני כבר מרוב הלחץ והעצבים וההיסטריה שעברתי פשוט למחרת הייתי שם, הוא לא היה, הוא היה עם אמא שלו בבית חולים, מי שהיה בבית זו הייתה אשתו והבן האמצעי... אני נכנסתי שם, גם ככה טעונה אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה ועוד החוב הזה שלא קשור לכלום באמצע שום מקום... להבין בעצם מה, מה אתה מנסה לעשות? מה שלא קרה לי בחיים, קרה לי באותו יום שפשוט התפרצתי. וכל מה שהיה לי פשוט יצא החוצה... אני נמצאת במצב הכי קשה עם אמא שלי, ואני מגלה שאנשים אחרים בעצם שמים על אמא שלי חובות? ... אמרתי לאשתו ולבן האמצעי שלו איפה החלאה הזה? ... איפה הזבל? איפה, איפה הבן אדם הלא אנושי? איפה האנס הזה? ואז הבנתי מה שאמרתי..." (שם, עמ' 16-18, עמ' 7-11 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי).

סיכומו של דבר, בציר הזמן הרלוונטי, לשון החוק ברורה והעבירה לא התיישנה.

אי לכך, דעתי הינה שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

(1) במסגרת הצעות לביטולה או להארכתה של תקופת ההתישנות בפלילים נכתבו, למשל, בידי פרופ' אלי זומר מהפקולטה ללימודי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה, מסמכים הכוללים נתונים באשר להשהיה רבת שנים בפניות של קרבנות עבירות מין בילדות, בעיקר במשפחה (נייר עמדה "טראומה בגיל הילדות, אבן זיכרון וחשיפה מושהית", מאי 1994, וכן מיסמך מ-17.6.01).

בסעיף 26 להצעה נאמר "בתביעה אזרחית שתובענה בשלה הוגשה לפי הוראות סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, נגד אדם שהורשע בעבירה מן העבירות המנויות בסעיף 354 (א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שנעברה בקטין, לא תישמע טענת ההתיישנות". בדברי ההסבר נאמר, כי המדובר ב"תביעה ייחודית מבחינת דין ההתישנות, במקרים רבים מדובר בתביעה שנחשפה שנים רבות אחרי המעשה נושא התביעה, וזאת בשל סיבות שונות: לעיתים, מדובר בגילוי מאוחר של העובדות המהוות את עילת התביעה (גילוי מאוחר של הנזק, או של הקשר הסיבתי בין הפגיעה לנזק); .

...

לשיטת המערערת, על מירוץ ההתישנות להתחיל רק ממועד התגבשות הנזק, קרי מעת הכרתה של המתלוננת בהיותה קרבן, הכרה בצורך בריפוי ואפשרות להכריז על כך. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת שטופמן), דחה את ערעורה של המבקשת, לאחר שבחן את היחס בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתישנות להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והגיע למסקנה כי העובדות המקימות את עילת התובענה לא נעלמו מעיני המבקשת.

אין מנוס בנסיבות המשפטיות ממיקוד המועד הרלבנטי במועד המודעות, שכממצא עובדתי מפורט על ידי בית המשפט לענייני משפחה, כפי שנתקבל גם על דעת בית המשפט המחוזי, נקבע שנים רבות אחורנית, ולמצער מ-1986.

ככל שנהפוך בכך, אין מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות הקודמות, ולא אוכל איפוא להעתר לבקשה.

עקרי כתב האישום והכרעת הדין נגד המערער הוגש כתב אישום ובו שלושה אישומים בגין עבירות מין שביצע בשלושה מתלוננים שונים.

בין השנים 2003-1997, ביצע המערער מעשים מיניים במתלונן 1, תוך שהוא נותן לו ממתקים ומשחק עמו 'תופסת', על מנת שישהה בקירבתו ויסכים לבצוע המעשים.

בגין האישום הראשון, הורשע המערער בריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטין, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובשתי עבירות של גרם מעשה סדום בקטין, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצרוף סעיף 350 לחוק.

ב"כ המערער ציין, כי עברו הפלילי של המערער התיישן זה מכבר.

...

תחילה הוגש הערעור הן נגד הכרעת הדין, הן נגד גזר הדין, אולם בגמר הדיון, לאחר ששמענו את טענות באי כוח שני הצדדים, הבהרנו למערער כי אנחנו סבורים שהכרעת הדין מבוססת ומשכנעת.

על רקע האמור, פנה בית המשפט המחוזי לגזור על המערער את העונש המתאים.

המשיבה סבורה מנגד, כי ריבוי המעשים, אופיים וגיל המתלוננים, מובילים למסקנה כי העונש שהושת על המערער ראוי והולם.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהכרעת הדין ובגזר הדין של בית המשפט המחוזי, ונתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.