בהחלטת כב' הרשמת הבכירה שניתנה למחרת, ביום 9.2.16, נקבע: "אני מורה על ביטול המחיקה מחוסר מעש. ניתנת ארכה של 90 יום למיצוי הליכי מו"מ. עד חלוף הארכה תוגש הודעה מעדכנת מטעם התובעת. המזכירות תיקבע מועד לעיון בהתאם".
ביום 11.5.16 ניתנה החלטת כב' הרשמת הבכירה: "עיון ליום 6.7.16". בהעדר היתייחסות, ניתנה ביום 6.7.16 החלטה נוספת של כב' הרשמת הבכירה: "התובעת תודיע תוצאות המו"מ בתוך 20 יום. עיון ליום 15.9.16".
ביום 7.7.16, הודיעה התובעת כי המו"מ התעכב קמעה "עקב מצבו הרפואי של ב"כ התובעת". בבקשה זו התובעת חוזרת על הגרסה: "הצדדים נמצאים בעיצומו של משא ומתן לסיום התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט", והתבקשה ארכה בענין מחיקת את התביעה מחוסר מעש.
כחמשה חודשים לאחר מכן, ביום 30.11.17 הוגשה הבקשה הנדונה, שכותרתה: "בקשה לדחיית התביעה על הסף מפאת היתיישנות כמו כן בקשה לביטול מינוי המומחה הרפואי ו/או להשהיית המינוי, זאת עד לאחר החלטה בבקשה לדחיית התביעה עקב התיישנותה".
באותו יום ניתנה החלטה הרשמת הבכירה: "לתגובה תוך 20 יום. בחלוף המועד ובצרוף אישור מסירה כדין, תודיע המבקשת, ובמידת הצורך תעתור למתן החלטה נוספת.".
ביום 27.12.17 ביקש בא-כוח התובעת ארכה של 20 יום להגשת תגובתו, בשל עומס עבודה במשרדו, ונסיעה מתוכננת לחו"ל. לדבריו, בשל הדחיפות של הבקשה לא הצליח להשיג את עמדת הנתבעת לבקשה, "הגם שלא יגרם נזק במתן הארכה המבוקשת". ניתנה לו ארכה כמבוקש.
לאחר ארכות נוספות שהתבקשו, בסופו של יום - בחרו הצדדים שלא להגיש אסמכתות נוספות; ומשנתבקשה הכרעתי זה מכבר, מצאתי ליתן החלטה, פסק דין, זה.
טענות הצדדים
הנתבעת טוענת כי כעולה מהאמור לאחר שהתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מועד התאונה הנטענת, במהלך פגרת בית המשפט, די במחיקתה משך כשנתיים נוספות (במועדים 17.2.12 עד 6.1.14), כדי "להשלים" את מניין מירוץ הזמן להתיישנותה [ומפנה להוראת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")]; ובשל התיישנותה – דין התביעה להדחות.
...
לאחר ארכות נוספות שהתבקשו, בסופו של יום - בחרו הצדדים שלא להגיש אסמכתאות נוספות; ומשנתבקשה הכרעתי זה מכבר, מצאתי ליתן החלטה, פסק דין, זה.
טענות הצדדים
הנתבעת טוענת כי כעולה מהאמור לאחר שהתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מועד התאונה הנטענת, במהלך פגרת בית המשפט, די במחיקתה משך כשנתיים נוספות (במועדים 17.2.12 עד 6.1.14), כדי "להשלים" את מניין מרוץ הזמן להתיישנותה [ומפנה להוראת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")]; ובשל התיישנותה – דין התביעה להידחות.
על כן, אני מוצא לציין כי בנסיבות, כלל לא שוכנעתי בקיומה של פגיעה דרסטית בעצם דחיית התביעה בגין התיישנות; ככל שנגרמת לתובעת פגיעה בעצם ההחלטה לדחות את התביעה, הרי היא תוצר של התנהלות התובעת, ואין לה אלא להלין על עצמה.
לסיכום, כעולה מהדיון לעיל, אני מוצא כי דין בקשת הנתבעת לדחיית התביעה בגין התיישנות - להתקבל; אני מורה כי דין התביעה הנדונה להידחות בגין התיישנות.
סוף דבר
אני פוסק כי התביעה הנדונה תדחה בשל התיישנותה.