השהיית הליך בזמן פגרת בתי המשפט

יתר על כן, כאשר לטריבונל המשמעתי שתי ערכאות, לא תתערב הערכאה השיפוטית טרם מיצוי ההליך בשתי הערכאות (ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ, פ"ד מט(2) 793, 837 (1995)) והדברים נכונים מכח קל וחומר עת ענייננו בהתערבות בהליכי ועדות פריטטיות הפועלות מכח מערכת ההסכמים הקיבוצית במקום העבודה, באופן המקים "חזקה כי שני הצדדים דאגו לתקינות ולהגינות של המנגנון" (ע"ע (ארצי) 1504/04 ד"ר אבין – מכבי שירותי בריאות, פד"ע מ 505, 526 (2005)) וממילא אין הצדקה להתערב בהחלטות ביניים טרם מיצוי ההליכים (ס"ע (ת"א) 19295-04-12 טובול – בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ. פסקה 15 בהחלטת השופטת ס' דוידוב-מוטולה (20.5.2012)).

לא היה מקום להמתנה של כחודש וחצי מקבלת ההחלטה עד להגשת בקשת רשות העירעור, גם אם ניתן לעשות כן עקב פגרת בתי המשפט, מקום שענייננו בהליך משמעתי האמור להתנהל ביעילות ובמהירות ובנסיבות בהן נימנע המבקש ליידע את בית הדין האיזורי שבקש את עמדתו לעניין המשכת ההליכים על כוונתו לנסות ולתקוף את ההחלטה.

אתמול, 21.10.18, הגיש המבקש בקשה דחופה לצוו אירעי ובקש להשהות את המועד שנקבע לבירור המשמעתי ביום 23.10.18 ובקש לדחות את ישיבת הבירור עד לאחר הדיון הקבוע בפנינו ביום 18.11.18 הוא צירף את תשובתה של רמ"ח משאבי אנוש כי בהיעדר כל החלטה שיפוטית המונעת את קיומם של ההליכים המשמעתיים, המועדים שנקבעו לבירור המשמעתי הם 23.10.18 ו – 28.10.18 כפי שנקבע ביום 18.10.18.

...

לאחר שבחנו את הבקשה הגענו למסקנה שאין מקום להורות למשיבה להשהות את המועדים שנקבעו לבירור המשמעתי.

הבקשה נדחית.

בהחלטת כב' הרשמת הבכירה שניתנה למחרת, ביום 9.2.16, נקבע: "אני מורה על ביטול המחיקה מחוסר מעש. ניתנת ארכה של 90 יום למיצוי הליכי מו"מ. עד חלוף הארכה תוגש הודעה מעדכנת מטעם התובעת. המזכירות תיקבע מועד לעיון בהתאם". ביום 11.5.16 ניתנה החלטת כב' הרשמת הבכירה: "עיון ליום 6.7.16". בהעדר היתייחסות, ניתנה ביום 6.7.16 החלטה נוספת של כב' הרשמת הבכירה: "התובעת תודיע תוצאות המו"מ בתוך 20 יום. עיון ליום 15.9.16". ביום 7.7.16, הודיעה התובעת כי המו"מ התעכב קמעה "עקב מצבו הרפואי של ב"כ התובעת". בבקשה זו התובעת חוזרת על הגרסה: "הצדדים נמצאים בעיצומו של משא ומתן לסיום התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט", והתבקשה ארכה בענין מחיקת את התביעה מחוסר מעש.

כחמשה חודשים לאחר מכן, ביום 30.11.17 הוגשה הבקשה הנדונה, שכותרתה: "בקשה לדחיית התביעה על הסף מפאת היתיישנות כמו כן בקשה לביטול מינוי המומחה הרפואי ו/או להשהיית המינוי, זאת עד לאחר החלטה בבקשה לדחיית התביעה עקב התיישנותה". באותו יום ניתנה החלטה הרשמת הבכירה: "לתגובה תוך 20 יום. בחלוף המועד ובצרוף אישור מסירה כדין, תודיע המבקשת, ובמידת הצורך תעתור למתן החלטה נוספת.". ביום 27.12.17 ביקש בא-כוח התובעת ארכה של 20 יום להגשת תגובתו, בשל עומס עבודה במשרדו, ונסיעה מתוכננת לחו"ל. לדבריו, בשל הדחיפות של הבקשה לא הצליח להשיג את עמדת הנתבעת לבקשה, "הגם שלא יגרם נזק במתן הארכה המבוקשת". ניתנה לו ארכה כמבוקש.

לאחר ארכות נוספות שהתבקשו, בסופו של יום - בחרו הצדדים שלא להגיש אסמכתות נוספות; ומשנתבקשה הכרעתי זה מכבר, מצאתי ליתן החלטה, פסק דין, זה. טענות הצדדים הנתבעת טוענת כי כעולה מהאמור לאחר שהתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מועד התאונה הנטענת, במהלך פגרת בית המשפט, די במחיקתה משך כשנתיים נוספות (במועדים 17.2.12 עד 6.1.14), כדי "להשלים" את מניין מירוץ הזמן להתיישנותה [ומפנה להוראת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")]; ובשל התיישנותה – דין התביעה להדחות.

...

לאחר ארכות נוספות שהתבקשו, בסופו של יום - בחרו הצדדים שלא להגיש אסמכתאות נוספות; ומשנתבקשה הכרעתי זה מכבר, מצאתי ליתן החלטה, פסק דין, זה. טענות הצדדים הנתבעת טוענת כי כעולה מהאמור לאחר שהתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מועד התאונה הנטענת, במהלך פגרת בית המשפט, די במחיקתה משך כשנתיים נוספות (במועדים 17.2.12 עד 6.1.14), כדי "להשלים" את מניין מרוץ הזמן להתיישנותה [ומפנה להוראת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")]; ובשל התיישנותה – דין התביעה להידחות.

על כן, אני מוצא לציין כי בנסיבות, כלל לא שוכנעתי בקיומה של פגיעה דרסטית בעצם דחיית התביעה בגין התיישנות; ככל שנגרמת לתובעת פגיעה בעצם ההחלטה לדחות את התביעה, הרי היא תוצר של התנהלות התובעת, ואין לה אלא להלין על עצמה.

לסיכום, כעולה מהדיון לעיל, אני מוצא כי דין בקשת הנתבעת לדחיית התביעה בגין התיישנות - להתקבל; אני מורה כי דין התביעה הנדונה להידחות בגין התיישנות.

סוף דבר אני פוסק כי התביעה הנדונה תדחה בשל התיישנותה.

לפניי בקשה למתן צו ביניים שהוגשה לפי תקנה 9 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), המורה למשיב להשהות את הליכי מיכרז פומבי מס' 47/2020 להפעלת מערך ביצוע דגימות לאיתור נשאי נגיף הקורונה עבור משרד הבריאות (להלן: "המיכרז"), ובכלל זה להורות למשיב או מי מטעמו לא לפתוח את תיבת ההצעות עד למתן פסק דין בעתירה שהוגשה.

במסגרת החוק, מד"א הופקדה על כלל פעולות עזרה ראשונה לטובת תושבי ישראל, שירות עזר בחרום בצה"ל, סיוע בעת ארוע חרום אזרחי, וכן בהתאם לתקנון מד"א, היא אחראית לטפל בכל "ארוע רפואי אחר". ביום 22.2.20 הטיל משרד הבריאות על מד"א לסייע בטיפול בהתפרצות נגיף הקורונה בישראל, ובכלל זה נטילת דגימות מאזרחי ישראל לצורך בדיקות לנגיף הקורונה במסגרת תכנית "מגן אבות ואמהות", במסגרת מיתחמי "היבדק וסע", שהקימה ופרסה מד"א ברחבי הארץ, וכן באמצעות בדיקות פרטניות בבתי התושבים.

הבקשה לצוו אירעי ולצו ביניים הובאה לפניי כשופטת תורנית במהלך פגרת הקיץ.

...

במקרה דנן, אני סבורה שהבקשה הוגשה בשיהוי של ממש בנסיבות העניין, וטעם זה מצטרף לשיקולים האמורים לעיל לדחיית הבקשה.

סוף דבר מכל הטעמים הנזכרים לעיל, הבקשה לצו ביניים, נדחית.

המזכירות תקצה את ההליך העיקרי לשופט שידון בו. המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

ביום 11.7.21 הוגשה מטעם המבקשים בקשה להארכת משך עיכוב ביצוע צו ההריסה, תוך שנטען, כי: "מאז ועד היום נבצר מהמבקשים להגיע למשרדי רשות המקרקעין [...] על מנת להסדיר רכישת קרקע ו/או מגרשים לשם הקצאתם למגורי המבקשים בישוב אל סייד. הכול בשל הסגרים שהוטלו במשק עקב מגפת הקורונה ובעיקר ביטול כימעט לחלוטין אפשרות קבלת קהל במשרדי המנהלת", עוד נטען בבקשה כי: "עתה, החלה מנהלת הבדואים לקבל קהל...". נטען כי הליך הקצאת קרקע חלופית לשם רכישתה על ידי המבקשים עשוי להימשך מספר חודשים, כי המבקשים מעוניינים לבנות בתים בהיתר על מגרשים מוסדרים ובנתיים אינם חפצים להיות ללא קורת גג. בהחלטה מיום 12.7.21, נידרש ב"כ המבקשים לצרף את תגובת המשיבה, תוך שצוין כי: "מובהר כי אין בהחלטה זו בכדי לעכב ביצוע הצוו ". תגובת המשיבה הוגשה במהלך פגרת בית המשפט (2.8.21) ומכאן השהוי במתן ההחלטה.

ביחס לטענה למצוקת דיור נטענת ע"י המבקשים, הרי שזו אינה יכולה להוות עילה לדחייה נוספת של מועד ביצוע הצוו: "אין לבית משפט זה אפשרות לבחון נכונות מצוקת הדיור של העותרים או השהיית פעולות תיכנון מטעם הרשויות, אם מוצדקת היא ואם לאו; אך ככל שהמדובר הוא בעתירה לבטל צוי הריסה אדמיניסטרטיביים אין בידי בית משפט זה להועיל לעותרים. כל אחד מהם הקים מבנים שלא כדין ועל אדמה אשר לפחות בשלב הנוכחי אינה מיועדת לבניה. משכך הדבר היה בסמכותו ואולי מחובתו של המשיב להוציא צוי הריסה מנהליים כשם שפעל, ולא היה בידי העותרים להצביע על כל נימוק או צידוק לפיו יכול בית משפט זה לבטל צוי ההריסה או להגיש לעותרים סעד אחר כמבוקש בעתירתם". (בג"צ 654/88 - עלי סולימאן זברגה נ' יו"ר הוועדה המחוזית .תק-על 88(3), 94).

...

דומה כי השאלה הטעונה הכרעה היא האם, בנסיבות המקרה, יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה, על מנת לאפשר למבקשים פתרון מגורים עד להשלמת הליכים משוערים של הקצאת מגרשים עתידית, במקרקעין אחרים, מתן היתרי בנייה למבנים עתידיים באותם מגרשים עתידיים שטרם הוקצו והשלמת התנאים למעבר רק לאחר שיהא פתרון מגורים בפועל.

בנסיבות אלו, על פני הדברים עולה, כי למעשה לא ניתן להיעתר לבקשה משעל פני הדברים אין מחלוקת כי ביחס למבנים דנן, לא מתקיימים התנאים הנ"ל. אין המדובר בהיתר המצוי ב"הישג יד" ממש, קרי, כי קיימת תכנית החלה כבר על השטח המאפשרת להכשירם וכי אין בין המצב התכנוני לבין קבלת ההיתר בפועל, אלא פעולות ביורוקרטיות אשר הסבירות להצלחתן גבוהה מאוד ואשר זמן השלמתן נמדד בשבועות.

לסיכום על פי הוראות סעיף 254ט' לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, וההלכות שפורטו לעיל, בית המשפט אינו רשאי לעכב ביצועו של צו הריסה מנהלי, משלא קיימת תכנית שמכוחה ניתן להוציא היתר בניה כלל.

בנסיבות אלו, סבורני כי לא ניתן להיעתר לבקשה ועל כן הבקשה נדחית.

לבסוף, קבעה מכוח סמכותה בסעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, כי הליך הפינוי יושהה למשך 60 ימים (ימי הפגרה לא במנין) כדי לאפשר להם לפנות לבית המשפט ולהמציא צו עיכוב ביצוע.

משימי הפגרה לא במנין, המתינו המבקשים 60 ימים (שאינם אלא כשלושה שבועות כאשר אין מונים את הפגרות, כך שהליכי ההוצל"פ מושהים גם נכון לעצם היום הזה) והגישו הליך לבית משפט זה, תובענה לסעד הצהרתי שלפיה אין לפנותם, בלא שהוגשה נגדם ראשית תביעת פינוי.

...

לאחר קבלת המסמכים והעיון: דין הבקשה להדחות, וזאת אפילו בלא צורך בתשובה, ובהתאם גם בלא צו להוצאות.

אם כך – בא פסק הדין, והרי שאול ודאי אינו יכול להתנגד לסילוק ידו מיחידת דיור שאינו מחזיק בה ואין לו זכויות בה. חרף הטענות (שאז באו מפי אבי המבקשים, ועתה באות באותה דרך ממש מפי המבקשים עצמם) למחטף, בית המשפט נעתר לבקשה למתן פסק הדין החלקי, באופן החל כהוראת הפסיקה על הנתבעים שם ועל כל מי שמחזיק "מטעמם או מכוחם", ועל החלטה זו לא השיג איש.

הבקשה נדחית אפוא.