השגות מול מחלוקות בדבר גבייה מוניציפלית

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת 1, חברת טנגו דיזיין בע"מ, נדרשה לתשלום מסים מוניציפאליים לשנים 2006 עד 2014 בסכומים שעולים על 280,000 ₪, ובגין אותו חוב הוגש נגדה הליך משפטי בית משפט בנתניה.

בהתאם לעדותה של הגב' מדוויל, מנהלת מחלקת הגבייה במועצה המקומית קדימה-צורן, כל ניהול המו"מ בעיניינה של הנתבעת 1 היה מול התובע וכי הנתבעת 2 הופיעה איתו פעם אחת בלבד לדיון (עמ' 5, ש' 17; עמ' 5, ש' 20).

יתר על כן גם לאחר גיבוש הסדר הפשרה נותרה מחלוקת בנוגע לעלויות שכר טירחתו של עו"ד גופר מטעם המועצה (עדות הגב' מדוויל בעמ' 5, ש' 25) וגם עניין זה טופל בהתאם לעדותה של הגב' מדוויל באמצעות התובע (ראו ת/6 הוא התכתבות בין עו"ד גופר לתובע); ובסופו של דבר ויתרה המועצה על תשלום שכר הטירחה לעורך דינה (עמ' 5, ש' 26).

מכל האמור אני מוצא שהתובע היה מעורב בניהול המו"מ מול המועצה להשגת הסדר הפשרה ובכך סיפק לה שירותים משפטיים; וכי ייצוגו היה בידיעת ובהסכמת הגב' הסמן, בייחוד לאחר שהתובע יידע את הגב' הסמן ואת מר בן עמי שהטיפול יחרוג מכתיבת בקשת רשות להיתגונן וכי יש להסדיר את מערכת היחסים בינם (פקס מיום 4/9/14 שצורף לנספחי התובע).

...

יתר על כן גם לאחר גיבוש הסדר הפשרה נותרה מחלוקת בנוגע לעלויות שכר טרחתו של עו"ד גופר מטעם המועצה (עדות הגב' מדוויל בעמ' 5, ש' 25) וגם עניין זה טופל בהתאם לעדותה של הגב' מדוויל באמצעות התובע (ראו ת/6 הוא התכתבות בין עו"ד גופר לתובע); ובסופו של דבר ויתרה המועצה על תשלום שכר הטרחה לעורך דינה (עמ' 5, ש' 26).

אותה עת ידעה הגב' הסמן כי טרם הושגה פשרה בתיק שהרי מדובר במועד שקדם לפגישת המהו"ת. הסכם הפשרה נחתם בסופו של דבר רק בפברואר 2015.

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע 13,112 ₪.

עוד נזכיר כי התשובה שמסר נציג המשיבה 3 לשאלה זו, לפי גיליון הציונים שרשם מירז, הייתה: "אמרו שעבדו מול מנהל הגבייה ברשות ולא מול ראש הרשות", ובנישתי רשם: "השיב שבמידה וראש הרשות יבקש לבטל עיקולים – יפנה לממונה הגביה ברשות". בדומה, גם הנציג של המשיבה 4 נישאל את אותה השאלה וכך רשם לגביו בנישתי בגיליון הציונים: "משיב כי יבקש אישור בכתב של הממונה על הגביה". הדבר מצטרף לאמור מעלה.

אלא שהעותרת גורסת שהיה מקום להעניק לה "נקוד עודף" בשל אותו ניסיון – ולא ברור לי על מה סומכת בקשה או דרישה זו. העותרת לא הצביעה על הוראה מהוראות המיכרז או הוראת חוק המורה על מתן "נקוד עודף". עצם ההתחשבות בניסיון קודם כבר מהוה חלק אינטגראלי מאמות המידה במיכרז, ואף בגיליון הציונים יש פרמטר המתייחס לנושא הניסיון והרלבנטיות של הניסיון בתחומי גבייה שהמציע יכול ספק בהיבטים מוניציפאליים.

הדברים נכונים במיוחד כאשר המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלות מקצועיות (עע"מ 9023/14 פנינת י.ב.א. בע"מ נ' משרד האוצר החשב הכללי (27.7.2015); רע"א 8240/11 ג.א. מהנדסי הצפון נ' תאגיד המים והביום האיזורי אלעין, פסקה 8 (4.2.2011)) ו"כך, בפרט, כשהחלטה הנתקפת נוגעת למתן ציונים ולחלוקת נקוד, המצויים ב'גרעין הקשה' של שיקול הדעת המקצועי של הועדה, ונסמכים על ניסיונה ומומחיותה בתחום" (עע"מ 6823/10 מתן שירותי בריאות בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 26 (28.2.2011) .

במהלך הדיון שהתקיים בבקשה למתן צו ביניים, הושגו הבנות אשר ייתרו את הצורך לתת החלטה בבקשה האמורה.

...

הוראות המכרז קובעות כי ככל שישנם שני מציעים אשר מקבלים ניקוד זהה – ניתן להורות על הליך תחרותי נוסף בין שני מציעים אלו, אלא שבמקרה זה, ולאור האמור מעלה, אין עסקינן בהצעות זהות, ולכן – אין מקום ליישם את האפשרות שבסעיף זה. נוכח מסקנתי כי יש לדחות את העתירה לגופה – אין צורך לדון בטענות השיהוי שהועלו מטעם המשיבות ואף אין צורך להידרש לשאלת החזרת או אי החזרת הערבויות.

סיכום – אשר על כן, לאור האמור במצטבר, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבות 1-2 הוצאות בסך 7,000 ₪ (כולל מע"מ), ולמשיבה 3 הוצאות בסך 7,000 ₪ (כולל מע"מ) והכל בתוך 30 יום מהיום.

לא ברור אם זכויות הנתבעת הן זכויות דיירות מוגנת או שכירות רגילה, אך אין מחלוקת שהנתבעת היא שוכרת החנות לפחות משנת 1993 ועד עצם היום הזה.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) התובעת לא פירטה את התקופה בגינה תובעת התובעת את סכום התביעה; 2) התובעת מתגוררת ברחוב בר-אילן 15 בלוד ומעולם לא קיבלה לכתובתה שומות ארנונה או התראה מטעם התובעת; 3) לאורך שנים ארוכות לא שלחה התובעת לנתבעת דרישות תשלום בגין כל חוב שהוא לחנות; 4) הנתבעת לא קיבלה כל עיקול שהוא על חשבון הבנק שלה או על נכס השייך לה; 5) הנתבעת היא דיירת מוגנת מזה שנים רבות בחנות שגודלה כ-37 מ"ר, החנות שייכת לחב' עמידר, וכל העניינים וההתכתבויות מתנהלים מול חב' עמידר; 6) החנות הייתה לא מאוישת במשך שנים רבות, אינה ראויה לשימוש ולא התבצע בה כל שימוש; 7) כשנודע לנתבעת על התביעה, ניסתה להגיש ערר או השגה, אך נאמר לה שמאחר וכל סכום החוב נמצא בתביעה משפטית, לא ניתן להגיש ערר או השגה; 8) הנתבעת רשומה כבעלת הזכויות בנכס באופן פורמאלי, אך בן זוגה המנוח של הנתבעת הוא זה שהיה מנהל את העניינים ומכיר את העובדות באופן מדויק.

בתצהיר ביססה גב' פרץ את טענות הערייה בדבר משלוח דרישות תשלום לנתבעת וכי הנתבעת לא הגישה ערר או השגה על דרישות התשלום.

העד השני מטעם התובעת הוא מר שרון לוי, עובד חברת מ.ג.ע.ר, אשר עוסקת באירגון וניהול גביה במיסוי המוניציפלי בעריית לוד מזה 12 שנה.

...

הנתבעת טענה בכתב ההגנה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) התובעת לא פירטה את התקופה בגינה תובעת התובעת את סכום התביעה; 2) התובעת מתגוררת ברחוב בר-אילן 15 בלוד ומעולם לא קיבלה לכתובתה שומות ארנונה או התראה מטעם התובעת; 3) לאורך שנים ארוכות לא שלחה התובעת לנתבעת דרישות תשלום בגין כל חוב שהוא לחנות; 4) הנתבעת לא קיבלה כל עיקול שהוא על חשבון הבנק שלה או על נכס השייך לה; 5) הנתבעת היא דיירת מוגנת מזה שנים רבות בחנות שגודלה כ-37 מ"ר, החנות שייכת לחב' עמידר, וכל העניינים וההתכתבויות מתנהלים מול חב' עמידר; 6) החנות הייתה לא מאוישת במשך שנים רבות, אינה ראויה לשימוש ולא התבצע בה כל שימוש; 7) כשנודע לנתבעת על התביעה, ניסתה להגיש ערר או השגה, אך נאמר לה שמאחר וכל סכום החוב נמצא בתביעה משפטית, לא ניתן להגיש ערר או השגה; 8) הנתבעת רשומה כבעלת הזכויות בנכס באופן פורמלי, אך בן זוגה המנוח של הנתבעת הוא זה שהיה מנהל את העניינים ומכיר את העובדות באופן מדויק.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעת שהתובעת לא דרשה ממנה לשלם את מיסי העירייה.

סבור אני שאין חולק שאכן כך קבעה הפסיקה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: 1) את הסך 117,517.2 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), ה'תש"ם-1980 מיום 20.12.12 ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי התמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המערערים משיגים על החלטתה של עוזרת הרשם, וטוענים, בין-השאר, כי אין מקום לנהל הליך חקירה בעיניינם, הואיל ודינה של שאלת החברות להתבהר בהליכי בוררות, בהתאם לדרכים שנקבעו לכך בתקנון האגודה; וכי עוזרת הרשם היתעלמה בהחלטתה מהטעם העקרי שבעטיו הוגש העירעור לפניה, כלומר – שאלת סמכותו של הרשם ועוזריו למנות בורר לסכסוך הכספי בין הצדדים, בשעה שיש להקדים ולפתור את המחלוקת בדבר חברוּתם של המערערים באגודה.

לדידם של המערערים, ראוי כי המחלוקת בשאלת החברות תדון תחילה בבוררות על-ידי טריבונאל שייבחר על-ידם, ורק לאחר מכן תתברר המחלוקת הכספית מול הרשם, ככל שיהיה בכך צורך.

נראה, כי הגדרתם של "השירותים" שאותם מספקת האגודה למערערים, היא לב-לִבה של המחלוקת בין הצדדים, כפי שנתחוור מתכתובות ארוכות שהוחלפו ביניהם במהלך שנת 2001: בשעה שועד האגודה טען, כי האגודה מספקת למערערים "שירותים קהילתיים מהאגודה וחברתיים כמו כן גם שירותי אספקת מים", אשר בעטיים חייבים המערערים בתשלום ולכן אינם רשאים לפרוש מהאגודה, כאמור בסעיפי התקנון שלעיל; הרי שהמערערים סרבו לשלם עבור שירותים שניתנו להם בכפייה, וטענו, כי ממילא מעולם לא הוברר להם מה כוללים אותם "השירותים". כן גרסו המערערים, כי על האגודה להמשיך ולספק להם שירותים מוניציפליים, כגון מים וארנונה, תמורת תשלום, הואיל והאגודה הִנה "זרועה הארוכה" של המועצה האזורית.

ביום 21.11.05 פסק הבורר, כי על המערערים לשלם לאגודה סך של 2,997 ₪ בגין החוב שצברו, ועל החלטה זו השיגו המערערים בעירעור שנידון לפני עו"ד לאה רוזנטל, עוזרת הרשם, ובו הלינו הן על קביעותיו של הבורר והן על סמכותו לידון בסכסוך שבין הצדדים, אשר לטענתם ראוי להידון בבית-המשפט, נוכח אופיין החוקתי של טענותיהם.

ההליכים בת"א 2194/07 בבית-המשפט השלום בחדרה ביום 11.4.07 הגישו המערערים תובענה אזרחית בת"א 2194/07 בבית-המשפט השלום בחדרה, נגד האגודה ושלושה חברי ועד, בגדרה עתרו, בין-היתר, לסעד של פיצויים בשל הפרת חוזה והשבת תשלומי חובות שלא היו חייבים בהם, וכן לסעדים הצהרתיים, לפיהם מיסי האגודה בתקופה הרלבנטית נגבו במירמה, והקשר החוזי שבין המערערים לבין האגודה בטל מחמת הפרה יסודית של החוזה מצד האגודה, כך שחברותם באגודה פקעה ביום 1.5.01.

...

על-יסוד האמור לעיל הערעור נדחה.

אלא שבעניינינו, כפר אלדד הכולל כ-150 בתי אב אינו ישוב עצמאי אלא מהוה מבחינה מוניציפאלית שכונה של היישוב נוקדים, בו מתגוררים כ-350 בתי אב נוספים.

התפתחויות אלה הביאו להגשת בקשה לתיקון העתירה, דבר אשר הוביל את בית משפט זה להורות על מחיקתה, בזו הלשון: "בהנתן ההתפתחויות שהתרחשו בפרשה זו מאז ניתן פסק הדין מיום 7.3.19 בעתירה הראשונה (בג"ץ 7776/18 הלפרין נ' הממונה על רכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש (13.12.2018)), ואף מאז שהוגשה העתירה דנן, מבקשים העותרים כי נאפשר את תיקון העתירה על מנת להתאים את הסעדים המבוקשים בה לנסיבות החדשות. שמענו את טיעוני כל הצדדים בעיניין זה והגענו למסקנה כי המחלוקות העדכניות בין הצדדים ראוי ונכון להן להתברר בזירה האזרחית משהסוגיה המינהלית-העקרונית בדבר גביית 'כספים אסורים' באה על פיתרונה בהליך שנידון בבג"ץ 3378/18 יהונתן נ' ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות (8.7.2019) (עניין אשכולות). לפיכך, לא ראינו מקום לאפשר את תיקון העתירה דנן ואנו סבורים כי דינה להמחק תוך שמירת מלוא טענות הצדדים בכל הליך ככל שהוא דרוש וככל שאותו יראו מי מהצדדים לנכון לנהל במצב החדש שנוצר." בחלוף כשבועיים הגישו טובולסקי בקשה למחיקת התביעה האזרחית הראשונה, בטענה כי הם הגיעו להבנות מול הרי זהב והאגודה באופן אשר ייתר את סעדי התביעה.

בשל דברים אלו, בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי הגשת טען הביניים על ידי הרי זהב הוותה הלכה למעשה סיכול של ההסכמה שהושגה בעתירה הראשונה, ואף הביע ביקורת על היתנהלותה בהליך.

...

לאחר שאלה התקבלו, לאחר שהוגשה עמדת האגודה, ולאחר שקילת מכלול השיקולים והטענות שהובאו לפניו – לרבות קביעות הערכאות השיפוטיות השונות והאומדן שערך משרד הבינוי והשיכון על פיו הוצאות הפיתוח שנדרשו מהלפרין היו מעבר להוצאות הפיתוח שהיו מאושרות – הגיע הממונה למסקנה כי יש מקום להורות על הקצאת המגרש להלפרין תוך התנייתה בתשלום הוצאות פיתוח בהתאם לקביעת משרד הבינוי והשיכון.

סיכומו של דבר, טענות העותרים בקשר עם הקצאת המקרקעין להלפרין – דינן להידחות.

הנה כי כן, גם הטענות לעניין חישוב עלויות הפיתוח דינן להידחות.