השגה על הודעת מזכירה משפטית בדבר אי עמידה בדרישות תקנות

למבקשת השגות גם על נימוקי הסיכסוך כפי שהוצהרו.

בעמ' 242 לקובץ נספח ח' מצוין "כללי 1- על פי מזב הדברים היום מזכירות בית המשפט אינה מוסמכת שלא לקבל כתב בי דין לרישום (לכלל זה קימים בחוק חריגים ספצפיים. בנוסף מטבע הדברים פועלת המזכירות בעיקר במישור הטכני ואינה מפעילה שיקול דעת במובן הרחב. פועל יוצא מכך הוא שלעתים מזומנות נידרש השופט היושב דין...ל ענינים טכניים... בסעיף 2 שם נכתב "במסגרת דיוני הצוות הוצע להוסיף בכל בית משפט יחידה שתפקידה יהיה לקדם את התיק, במון זה שכאשר יקבל השופט את התיק לטיפולו בשלב קדם המשפט, יהיה התיק מוכן לדיון. ההצעה גם עולה בקנה אחד עם הרפורמה המתגבשת בתקנות סד"א, שם מוצע למנות מזכיר משפטי שיהיה מוסמך שלא לקבל לרישום כתבי בי דין שאינם ממלאים אחר תקנות סדרי הדין". (ר' גם הפניות שהפנו נציגי המבקשת בדיון הראשון למסקנות צוות ניהול מזכירוות) הינה כי כן, על פני הדברים , ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, עולה כי הרפורמה התבססה (לעניננו) גם על כך שבמקביל ישנה רפורמה בתקנות סד"א והן נוגעות זו בזו.

נוכח כלל האמור להלן קביעותינו ביחס להליך הזמני שלפנינו: על המשיבה לחדול מהעיצומים ככל שהם נוגעים לתקנות החדשות ובכלל זה על מזכירות בתי המשפט לבצע את רשימות הצ'ק ליסט ואולם בכל הנוגע לכך- חובתן זו מסתכמת ביצירת משימה למזכיר המשפטי (או לכל מי שאינו מעובדים המזכירות) ככל שמוצאות שכתב בי דין אינו עומד בדרישות התקנות כמפורט בצ'ק ליסט, והן פטורות מלטפל מעבר לכך בכתבי בי דין שנמצאו בהם ליקוים ובכלל זה לא במסירת הודעות מזכירותיות לבעלי הדין על הליקויים.

...

איננו סבורים כי על בית הדין לקבוע בפרוטרוט כיצד תבוצע בדיקה ואולם אין מנוס כי תבוצע בדיקה- הן מתוך הערך שיש לדבר כשלעצמו, הן כיוון שזו הדרך שמכחה תוכל המשיבה לבסס טענותיה להכבדה (ועל כל פנים נכון להיום לא הציגה כל מנגנון ראייתי כלשהו התומך בעמדתה שהוכבד העומס ובוודאי לא באשר לשיעורו- מרכיב הכרחי כדי לקבוע האם עסקינן בשינוי יסודי) והן כיוון שחובת תום הלב של שני הצדדים מחייבת למנוע מצבים שבהם המעסיק או העובדים מצויים במצב שהסכם שצפה פני עתיד התממש בצורה שיוצרת עיוות של רצונם המשותף שעמד ביסודו באופן שעלול לפגוע במי מהם.

(נעיר, אף שמצאנו הגיון רב בבחינה כללית כפי שנטען על ידי מר אבולעפיה כי הוא רוצה לבצע, הרי שלא מצאנו לקבוע כי יש לבחון כל אלה , שכן הדבר נתון להסכמת הצדדים וחורג מגדר המחלוקות שלפנינו העוסקות בתקנות החדשות והשלכותיהן- מאליו יובן כי כל הסכמה ככל שתושג היא רצויה.

בהתחשב כך שלא הובאו ראיות לעריכת כל בדיקה שהיא קודם לכן (ור' דברי ב"כ המבקשת בעמ' 4 ש' 18) ובהצהרה לעיל, מצאנו מקום לקבוע כי הבדיקה צריכה להסתיים בתוך חצי שנה.

לפני השגה על החלטת המזכיר המשפטי מיום 2.6.21 אסמכתא 6773278, שבה הוחלט על אי קבלתה לרישום של הודעת ערעור שהגישו המבקשים.

- ההודעה בדבר אי קבלת העירעור לרישום הנה מיום 23.5.21 יום ראשון בשבוע, בו משרדו של ב"כ המבקשת סגור, ומזכירתו בחופשת לידה.

בשולי ההחלטה אבקש להפנות לדברי ההסבר לתקנה 5 לתקנות, המדברים בעד עצמם וכדלהלן: "נוסף נקבע בעקרונות היסוד כי על בית המשפט לאזן, לפי הצורך, בין האנטרס של בעלי הדין ובין האנטרס הצבורי, כאשר האנטרס הצבורי הוגדר כאנטרס בנגישות הציבור למערכת המשפט, לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השפוטי. עיקרון זו נולד על רקע הנחת היסוד שלפיה, המשאב השפוטי הנו משאב צבורי יקר שיש לעשות בו שימוש מושכל. על כן, בית המשפט נידרש לאזן בין האנטרס של בעלי הדין, שהוא הקדשת מלוא משאביו וזמנו של בית המשפט לצורך בירור התובענה תוך למשל אי עמידה על הסדרים שנקבעו בתקנות, לבין האנטרס הצבורי שהוא, בין היתר, ניהול מיטבי של המשאב השפוטי המוגבל. בעיניין זה נקבע על ידי בית המשפט העליון ברע"א 06/10227 בובליל נ' אינדיג (ניתן ביום 2007.2.5) (להלן – "פרשת בובליל") כי "אין בית המשפט צריך לבחון את העניין אך ורק בעיני בעלי הדין שבהליך ספציפי. בית המשפט אחראי לכלל המתדיינים ולא רק לאלה העומדים בפניו בתיק מסוים". קרי, בצד החובה להיתחשב גם באנטרס של כלל המתדיינים (כמובן לצד האנטרס של בעלי הדין בתיק המסוים), יש לנקוט במידתיות ביחס להשקעת המשאבים המוקדשים להליך.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענת המבקשים, נחה דעתי, כי דינה של ההשגה להידחות ולהלן נימוקיי לכך.

כך גם, אי ציון סכום האגרה הנכון, ואין די בעובדה שסופו של דבר, שולמה האגרה הנכונה.

בכל הכבוד לכך שהוגשה בקשה לפטור, הרי שאין בטענה זו, כדי לסייע למבקשים, ומה עם בקשתם, שעדיין לא הוגשה הייתה נדחית ? ומדוע מלכתחילה לא צורפה בקשה זו ? ומדוע לסרבל ולסבך את ההליך? כאמור, תקנות סדר הדין החדשות, נועדו לפשט ולייעל את ההליכים ולמרבה הצער, בשתי הודעות הערעור של המבקשים, נפלו פגמים.

" סוף דבר אפוא שההשגה נדחית, ואך חסד עושה אני עם המבקשים שעה שאיני מחייבם בהוצאות לאוצר המדינה.

בית המשפט קבע, כי אף שלא ידועות נסיבות מחיקתו של סעיף זה, הסעיף עמד בתוקפו בעת החתימה על הסכם הרכישה באופן שבו הצדדים לא הסכימו על ביטול ההיתחייבות הנכללת בו. כך נקבע על סמך, בין היתר, מסמכים נוספים ממועד הרכישה המזכירים בדרך אגב את ההיתחייבות; מכתבי באי כוח המשיבות לבני הזוג בהם הודיעו על ביטול ההסכם נוכח אי עמידה בהתחייבות, בעוד השגות בני הזוג על ביטול ההסכם היתמקדו בתשלום תמורת המיגרש מצידם, אך לא שללו את עצם קיומה של ההיתחייבות; והקביעה כי העובדה שחתימת מנהל המשיבות בעת כריתת ההסכם, מר רוזן ז"ל, נעדרת רק מעמוד 8 בו מופיעה ההיתחייבות, אינה נחזית להיות "השמטה מקרית". עוד הודגש, כי לאחר שהמשיבות ביטלו את ההסכם כדין, זכויותיהם הקנייניות של המשיבים 5-4 גוברות על הזכויות החוזיות של בני הזוג, משהמשיבים 5-4 רכשו את המיגרש בתמורה ובתום לב לאחר שנוכחו לדעת כי המיגרש אינו רשום במירשם מקרקעין כלשהוא.

במישור מאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי מאחר שענייננו בבטול זכויות במקרקעין, בית משפט זה ייעתר "כדבר שבשיגרה" כלשונם, לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, זאת מאחר שאי עיכובו יביא למצב בלתי הפיך.

תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) מורה כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". היינו, לבעל דין עומדת הזכות להנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ואין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי להביא לעיכוב מימוש פסק הדין או להצדיק מתן צו מניעה זמני (ע"א 3308/22 היועצת המשפטית לממשלה נ' בנימין, פסקה 8 (13.6.2022)).

בצד זאת, יצוין כי בית המשפט המחוזי נידרש לעיון בנסיבות חיצוניות להסכם הרכישה לשם בחינת תקפות סעיף ההיתחייבות משהעיר כי "מבחינת ההסכם עצמו והשינויים שהוכנסו בו, לא ניתן להכריע במובהק בין הצדדים" (פסקה 30 לפסק הדין), על כן היבטים מסוימים בעירעור אינם מופנים כלפי קביעות עובדתיות, אלא על הסקת מסקנות והכרעה משפטית על בסיסן.

...

בענייננו, מבלי לטעת מסמרות ביחס לגופן של טענות, אני סבור כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים.

אשר למאזן הנוחות, אני סבור כי הוא נוטה, במעט, לטובת המבקשת.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כך שניתן צו מניעה זמני לתקופת הערעור האוסר על ביצוע דיספוזיציה כלשהי במגרש.

עובדות המקרה ביום 2.10.21, נערכה כנגד המבקש הודעת תשלום הקנס שבנידון (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 22 א) לתקנות התעבורה, שעניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור.

טיעוני הצדדים היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להשפט, מהטעם, כי הוא כופר בעבירה והדו"ח שולם בטעות, על ידי מזכירתו, מתוקף תפקידה כמי שמטפלת בענייניו הכספיים של המבקש.

המשיבה מיתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נימסר לידי המבקש והוא שבחר כיצד לנתב את ההליך המינהלי וכיום, אינו עומד בתנאים הנדרשים להארכת מועד להשפט וכן, מהטעם כי הקנס שולם ובנסיבות אלה, הפכה הרשעת המבקש לחלוטה.

  לאמור, זכות הנאשם בכל "עבירת קנס" לידרוש כי הדברים יתלבנו בביהמ"ש – אולם זכאי הוא באותה המידה לבחור באופציה ה"מעין מינהלית" על דרך תשלום הקנס.

משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני (רע"פ2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007); רע"פ8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2008); רע"פ7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008))".

ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר: "עניינו של המבקש הובא בפני שתי ערכאות, אשר לא שוכנעו כי נפלה טעות המצדיקה פתיחה מחדש של ההליך שהסתיים מן הרגע שהמבקש שילם את הקנס שהוטל עליו. זאת ועוד – שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להשפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות". כאמור לעיל, הקנס בגין הדו"ח שולם כבר ביום 31.1.22 ולמבקש לא עומדת עוד הזכות לעתור לביטול הדו"ח והתשלום או להגשת ערעור על הרשעתו בגין התשלום.

אציין כי הטענה כי אדם אחר שילם את הדו"ח ללא ידיעת המבקש, הינה טענה שכיחה, החוזרת בבקשות רבות ולגביה, נקבע, בין היתר, ברע"פ 2937/17 גיל פלדמן נ' מדינת ישראל : "הרשות המנהלית, ועל אחת כמה וכמה הערכאות המשפטיות, אינן מחויבות לבחון האם תשלום הקנס באמצעות אתר האנטרנט שולם על ידי המבקש; על ידי אחר, בהנחייתו של המבקש; על דעתו של המבקש; או בנגוד לדעתו. גם אם נכון הוא, כי התשלום התבצע על ידי אישתו של המבקש, הרי שאין לראות במקרה זה כמקרה חריג, המצדיק הארכת מועד לאחר תשלום הקנס, וזאת נוכח ידיעתו של המבקש על דבר קיומו של הדו"ח, ובשל העדר נסיבות מיוחדות בעיניינו של המבקש". אפנה בעיניין זה גם לעפ"ת 39902-11-20 בסר נגד מדינת ישראל ולרע"פ 92/21 בסר נגד מדינת ישראל.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

ברע"פ 9540/08, מוסברג נגד מדינת ישראל, נאמר: אין בידי להיעתר לבקשה.

ברע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ נגד עירית תל אביב, נאמר: "שומה היה על בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר קיבל את הבקשה להארכת מועד להישפט באיחור, לנמק את ההחלטה לקבל את הבקשה. זאת, ביתר שאת, כאשר בצד השני, כבענייננו, ניצב אינטרס ציבורי מובהק. ויובהר, קבלת הבקשה שלפניי עלולה לעודד שימוש לרעה בהליך בקשה למתן ארכה להישפט באיחור; על מנת להביא לביטול ריביות פיגורים אשר מגיעות לרשות על-פי דין – וזאת, מבלי להוכיח הצדקה מיוחדת לקבלת הבקשה". בנוגע לכפירת המבקש בעבירה, נקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר בעבירות דוגמת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהיעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חובת ההוכחה כי התקיים טעם מוצדק להיעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עיוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהיעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

בפניי השגה על הודעת המזכירה המשפטית מיום 06/07/203, מספר אסמכתא 16877358.

המבקשת הגישה תביעה רכושית כנגד המשיב ובהודעתה מיום 06/07/2023, ציינה המזכירה המשפטית כי המסמך שהוגש אינו עומד בדרישות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות") ובתקנות בתי משפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), תשפ"א- 2020 (להלן: "תקנות מישפחה").

סוף דבר המדובר בהשגה שהוגשה שלא לצורך ונדחתה כולה שעה שהמבקשת פעלה בנגוד להוראות החוק והתקנות הרלוואנטיות וכן להודעת מנהל בתי המשפט.

...

משכך, השגה זו נדחית.

משלא עשתה כן המבקשת, לא מצאתי כי יש לקבל טענתה והיא נדחית.

סוף דבר המדובר בהשגה שהוגשה שלא לצורך ונדחתה כולה שעה שהמבקשת פעלה בניגוד להוראות החוק והתקנות הרלוונטיות וכן להודעת מנהל בתי המשפט.