לבסוף טען כי מאז החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה עברו כשלושה חודשים בהם לא נעשה שינוי כלשהו בזכויות הצדדים ולו סברה המבקשת אחרת, יכלה לפנות לבית משפט קמא ולנצל את האמור בהחלטתו בעיניין אפשרות ביטול צו העיכוב בשל שינוי הסטאטוס קוו אך היא לא עשתה כן.
במסגרת הדיון שהתקיים בפניי הוסכם כי לאחר שתטען ב"כ המבקשת טענותיה לפרוטוקול, ישיב להן ב"כ המשיב בכתב.
בפרשת סבית הנ"ל, לאחר דיון בטענות העותרים שם (מתושבי הכפרים איקרית ובירעם), קבע בג"צ כי אכן ניתנה לתושבי איקרית ובירעם הבטחה שלטונית שיוכלו לשוב להתגורר בכפריהם, אולם שינויים מדיניים שחלו באיזור מקימים הצדק לאי אכיפת ההבטחה השלטונית הנ"ל.
כן קבע בג"צ באותה פרשה:-
"בנסיבות אלה אין עילה לאכיפת ההבטחה השלטונית ליישב את העקורים באיזור איקרית, עם זאת לעותרים זכות לתחליף אכיפה, על- ידי הקצאת קרקעות במקום אחר או בתשלום פיצויים".
הקביעה הנ"ל ברורה דיה.
...
לעניין הזכות לכאורה קבע בית משפט קמא בסופו של דבר כי אין מדובר בתביעת סרק של המשיב וניתן לגזור מסקנה לפיה:-
"אף אם אין למבקש (המשיב דנן - י.א.) זכות במקרקעין כמובנה של זכות כזו בחוק המקרקעין התשל"ט - 1969, הרי שקיימת זיקה בין המבקש למקרקעין וזיקה זו היא שהקימה את הזכות לתחליף אכיפה ולפיצויים. יש בסיס להניח כי השלכותיה המשפטיות והמעשיות של זיקה זו (הקיימת אף לעקורי אקרית) תבואנה לביטוי בפסק דינו של בית המשפט העליון, בעתירה התלויה ועומדת בבג"צ 1376/13 ויהא בו כדי להנחות את בית המשפט הזה בהידרשו להכריע בתובענה העיקרית כאן.
טענות המבקשת
לטענת המבקשת הוצאו הצווים כדין אפילו לפי קביעת בית משפט קמא ועל כן משהגיע בית משפט קמא למסקנה זו, היה צריך להימנע מלתת את הסעד שזמני , שכן, אחד מן התנאים הנדרשים למתן הצו הינה הוכחה כי מדובר במקרקעי ציבור.
סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, קיומה של "זיקה" למקרקעין מכוח זכות היסטורית, אינה יכולות לשמש עוד כבסיס מספק אפילו להנמקת בקשה לצורך קבלת סעד זמני, זאת נוכח פסיקת בג"צ המפורשת בפרשת סבית (בג"צ 840/97).
על כן, אין מנוס מביטולה.
אשר על כן מתקבלת בקשת רשות הערעור, ומתקבל הערעור לפיה, באופן שהחלטת בית משפט קמא במסגרתה ניתן צו עיכוב הביצוע (אשר הופנה כלפי הצו המינהלי לסילוק פולשים ) מבוטלת.
