לטענתם, המנוח בוטח על ידי המבקשת 2 (להלן: "המבטחת") בביטוח חיים בקשר להלוואה נושא התביעה אשר נטל מן המבקש 1, הבנק, ועל כן, נוכח קרות מקרה הביטוח – פטירת המשיב, על המבקשות לפרוע את יתרת ההלוואה כפי שהיתה נכון למועד הפטירה, בחודש מרץ 2011.
בחינת טענות המשיב מעלה כי לא עלה בידי המשיב להוכיח את התקיימותם של התנאים הנ"ל.
כבר במענה לפנייתם הראשונה של יורשי המשיב לבנק, בשנת 2013, השיב הבנק ליורשי המנוח כי לא קיימת פוליסת ביטוח חיים על שמו.
זו אף זו. כפי שפורט לעיל, סעיף 8 לחוק ההתיישנות דורש בין היתר התקיימותו של תנאי אובייקטיבי, בקובעו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...".
והינה, יורשי המשיב אינם טורחים להסביר, לפרט ולנמק כיצד ומדוע נודע להם על המסמכים המלמדים על חיוב בפרמיה בגין ביטוח חיים בקשר להלוואה, דוקא ביום 16.7.14, ולא קודם לכן, ומה הן הפעולות שעשו אז, ושלא יכולים היו לעשות קודם לכן, לצורך גילוי מסמכים נטענים אלה.
...
לאחר עיון בטענות יורשי המשיב, מתבקשת המסקנה כי יש לדחותן אחת לאחת, עוד בטרם ניהול ההליך לגופו.
אלא שכידוע, בסופו של דבר הוגשה התביעה מטעמם רק ביום 3.3.2019, בחלוף כ – 6 שנים מאז שנודע להם, לשיטתם, על כך שאינם צריכים לשאת בתשלומים הנדרשים.
עוד צויין בתצהיר הנ"ל כי בסופו של דבר, הגישו את תביעתם רק בשנת 2019 משום שכל היורשים הינם עובדי כפיים, אחד מהם חולה, וכולם מתפרנסים בקושי רב.
עינינו הרואות כי בתצהיר שהוגש מטעם יורשי המשיב, מודים הם כי לכל המאוחר נודע להם על העובדות המבססות לשיטתם את התביעה דנן כבר מספר חודשים לאחר פטירת אביהם, עוד בשנת 2011, אלא שהם נמנעו מלהגיש את תביעתם קודם לכן מטעמים כלכליים - אישיים הנוגעים להם בלבד, ללא קשר להתנהלות מי מן הנתבעות.
