נזכיר בשלב זה את סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שקובע כי "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה". הסדר ספציפי נוסף – הוא הרלוואנטי לענייננו, מעוגן כאמור, בסעיף 64(א) לחוק הגימלאות, אשר צוטט לעיל (ראו פס' 9).
שם, מציג המחבר ביקורת ספציפית בנוגע להחלת עיקרון השבת המצב לקדמותו בחוק הפלת"ד, בשים לב למטרה הסוציאלית של חוק זה (ראו עמ' 319-315)).
כמו כן, אי-ניכוי של קצבת השאירים, אינו עומד בסתירה לעיקרון השבת המצב לקדמותו – הן משום שאין קשר סיבתי בין קצבת השאירים לבין התאונה, שכן מדובר בגימלה המשולמת מכוח חוזה; והן בשים לב להבחנה בין השאירים לבין העזבון.
...
כפי שראינו – פסיקה רבה תומכת בגישה שלפיה במקרים שבהם לא עומדת למיטיב זכות חזרה, ובהעדר הוראה ספציפית של המחוקק, אין מקום לנכות את ההטבה, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".
סוף דבר
התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים.
כלל הטעמים המשפטיים שהציגה חברתי השופטת וילנר לתמיכה במסקנה האמורה הם משכנעים – כל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן כולם יחד.
ממילא חברת הביטוח אינה צריכה ליהנות מעצם קיומה של זכאות זו.
לא זו אף זו: המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, כמו גם עם ערכים מוגנים אחרים שדיני הנזיקין מגנים עליהם.
