השבת כספים לניהול תיק השקעות בעקבות ביטול

) על כן, עת גירסתו של התובע כי עניינו של הסכם המכר רק בדירה השנייה בעוד קיבל הוא התחייבות שבעל פה עבור השבת כספים שהושקעו על ידו ברכישת הדירה הראשונה, הרי ממילא אין עילת ביטול של הסכם המכר.

טענת התובע כי הבטחות אמה של הנתבעת והנתבעת לא היתקיימה והוא לא קיבל את "מלוא המגיע לו" בשל השקעותיו וזכויותיו בדירה, אם זו הראשונה ואם זו השנייה, מנוגדת לכל עילות לבטלות הסכם.

במהלך ניהול התיק ובפרט במהלך ישיבת ההוכחות, כך גם בסיכומי התובע, התחדדה הטענה של התובע כי תביעתו מבוססת על הבטחה שניתנה לו על ידי אמה של הנתבעת בטענה כי זו הייתה הבטחת סרק.

בע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן (פורסם במאגרים משפטיים, 11.10.2020), היתייחס כב' השופט ע' גרוסקופף להעדר נחיצות לבחון את הדברים באמצעות דיני ההצעה והקיבול שבחוק החוזים במקרה של ניהול משא ומתן בין נוכחים מתוך כוונה לגבש במשותף את ההסכמות: "במצב דברים זה מקובל לבחון את השאלה האם נכרת חוזה באמצעות הגישה המהותית, דהיינו בחינת התקיימות התנאים המהותיים לכריתת חוזה – גמירות דעת ומסוימות – ביחס להבנות שהושגו במהלך המשא ומתן ... על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להיקשר בעיסקה, שתנאיה העקריים ידועים ומוסכמים על פי מבחן אובייקטיבי (פרידמן וכהן, חוזים, עמ' 166–167 והאסמכתאות המופיעות שם). לצורך כך, אין די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, אם וכאשר יסוכמו הפרטים העקריים של העסקה (קרי, אין די בכוונה ליצור יחסים משפטיים). דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעיסקה לאלתר. לעיתים, יכול בית המשפט ללמוד על קיומה של גמירות דעת מדברים שאמרו הצדדים וממעשים שעשו לפני המועד הנטען לכריתה ולאחריו, אולם בכך בית המשפט אינו יוצר בדיעבד את גמירות הדעת אלא לומד על התגבשותה בעת הכריתה מנתונים המעידים על כך במבט לאחור (עניין רבינאי, עמ' 286; שלו וצמח, דיני חוזים, עמ' 159 והאסמכתאות המופיעות שם) ..." ולענייננו, כאמור מצאתי כי הדברים שנאמרו לתובע בדבר השבת הכספים ששילם "בהגינות ובישירות" (כפי עדות אמה של הנתבעת שורות 30-36 עמוד 128 לפרוטוקול מיום .

...

טענתו של התובע היא טענה בעל פה כנגד הסכם הפירוד, הסכם בכתב, ואולם בתום שמיעת העדויות שוכנעתי כי ניתנה לתובע הבטחה שבעל פה בדבר תשלומים המצדיקים את עריכת ההתחשבנות מעבר לסכום הנקוב הן בהסכם הפירוד והן בהסכם המכר.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי זכאי התובע להשבת סך הכספים שהושקעו על ידו, סך כולל של 476,564 ₪ בניכוי סך של 300,000 ₪ נכון ליום 14.10.2021.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על חיובה של הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 25,000 ₪.

רקע כללי: עסקינן בתביעה כספית על סך 1,748,692 ₪ (בכתב התביעה נכתב לפי שער דולר ארה"ב /דולר אוסטרלי ) אשר מהותה כנטען בכתב התביעה: כספית, חוזית, נזיקית, אחריות אישית, הרמת מסך, עשיית עושר, מתן ייעוץ וניהול תיקי השקעות ללא רישיון ובנגוד עניינים, קבלת דבר במירמה.

לפיכך, הוגשה התביעה כנגד הנתבעים אשר לטענתו ניהלו את הפלטפורמה להשבת סכומי ההשקעות שירדו לטמיון.

אימתי בכל זאת ניתן לבטל כתבי וויתור? אמנם בע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ פ"ד מג(1) 95, (1989) בעמ' 100 נקבע בין השאר, כי לשון ס' 17 לחוק החוזים רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה, דהיינו כפייה הקיימת, "כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי –מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו", אולם הכלל הנוהג הוא, כי שימוש באמצעים לגטמיים ומקובלים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינם מקימים את עילת התביעה.

התובע אמנם פירט את כתובתו באוסטרליה בתגובה לבקשה להפקדת ערובה ואף טען שהוא רופא מצליח באוסטרליה, אך מאידך בכתב התביעה טען הוא שחסכונותיו ירדו לטמיון עקב ההשקעה שביצע, לטענתו , בעקבות התרמית לה היו אחראים הנתבעים.

...

כב' השופט שמגר קבע, בין השאר: " אולם כתב הוויתור, כנוסחו וכתוכנו, יצר סוף פסוק והפך את כל הוויכוחים בדבר דרכי חישוב הסכומים, שקדמו לכתב הוויתור, לבלתי רלוואנטיים. טענת המערערת על בטלותו של הוויתור אינה מקובלת עלי. הטענה, כאילו לא נערך הסכם ויתור תקף, מאחר שצורפה אליו "הודעת מחאה", איננה מבוססת.

בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פד מח(5),705 (1994) בעמ' 719, קבע כב' השופט חשין מהם המבחנים לקיומה של כפייה כלכלית-עסקית, אשר תקים את הזכות לביטולו של החוזה: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם". עוד נקבע שם, כי על מנת שהלחץ יוכר ככפייה לא די בבחינת איכות הלחץ אלא גם עוצמתו ובחינת החלופות אשר עמדו באותה עת בפני הצד התם: "המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ" (שם, בעמ' 721).

סוף דבר: לאור האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף ומקבלת את הבקשה להפקדת ערובה.

בית המשפט התבקש לקבוע כי: בוטיק הפרה את חוזה הבצוע; ניצנים לא חרגה ממועד סיום החוזה והתנהלות בוטיק היא שגרמה לעיכוב בבנייה; החלטות המפקח, לגבי משך הדחייה וסרובו לאשר תשלום תוספות עבור חריגים, בטלות מטעמים של חוסר סבירות והגינות; סילוק ידה מהאתר נעשה שלא כדין; וכן, לא הייתה הצדקה למימוש הערבויות הבנקאיות.

בתיק קיימות דוגמאות רבות המעידות על כושר הביטוי של מאיר ושל איציק בכתב, ואף על יכולתם להשיב בזריזות; ארבע, גם אם המפקח חזר על פניותיו "לפרוטוקול", כטענת מאיר, הרי שלכאורה הדבר היה אמור רק לחזק את התמריץ לתעד את המענה להן מצד ניצנים.

כמו כן, סעיף 3.5 לחוזה הבצוע קובע: "הקבלן ינהל יומן עבודה... במתכונת שתתואם בינו לבין המפקח ו/או הבעלים. ביומן ירשמו כל האירועים הרלבאנטיים בקשר לביצוע העבודות ודיווח שוטף על המתרחש באתר העבודות. המפקח יהיה רשאי להעיר ביומן את הערותיו והקבלן יהיה רשאי להשיב עליהן. היומן ישמש לציון עבודות, הערות והוראות בלבד." לפיכך, גם אם לא נוהלו יומנים באופן סדור ושיטתי כטענתה של בוטיק, הרי שהדבר פוגם גם בהוכחת תביעתה.

גב' גרינברג העידה כי המשרד בודק את המידע לגבי ההתקשרויות בין היזם לקבלני המשנה באופן "מאוד מאוד כללי". לגבי תשלומים לקבלני המשנה (שגובו בתעוד) - גב' גרינברג השיבה, על בסיס האמור בדו"ח מעקב שהוצג לה, כי צוות המשרד השתכנע כי הם קשורים לפרויקט, ולכן הם הוכרו כחלק מההשקעה (עמוד 32, שורה 26 עד עמוד 33, שורה 1; עמוד 36, שורה 25 ואילך).

היא זכאית לתשלום כולל של 1,778,010 ש"ח, המורכב מכל אלה: (א) השבת כספים ששולמו ביתר 85,000 ש"ח; (ב) פיצוי בגין חריגה מהתמורה החוזית הנקובה 711,000 ש"ח; (ג) כסוי עלויות מתמשכות בשל עיכוב בפרויקט 135,000 ש"ח; (ד) שיפוי עבור עבודה מאומצת 150,000 ש"ח; (ה) שיפוי בגין פיצויים ששולמו לרוכשי הדירות 317,500 ש"ח; (ו) פיצוי מוסכם בגין איחור בהשלמת הבנייה 282,026 ש"ח; (ז) תשלום עבור תיקון וטפול בליקויי בנייה.

...

לעניין זה חשוב להדגיש כי אפילו אם בנסיבות המקרה, ניתן היה להגיע גם לקביעות אחרות (ועל כך ארחיב בהמשך), ודאי שאין בכך כדי להוביל למסקנה כי המפקח פעל מתוך שיקולים פסולים.

לדבריו, הוא הגיע להבנות עם הרוכשים "שהזמן שאני מאחר להם הוא בערך מנובמבר דצמבר בגלל כל העיכובים שהיו למשל עיכובי סיני כמו שהיו מותרים לקבלן בסופו של דבר גם לי היו מותרים מול הרוכשים ומול וינברג" (עמוד 1,763, שורה 13 עד שורה 15).

תשלום עבור תיקון וטיפול בליקויי בנייה - בשלב זה, בוטיק הוכיחה את זכאותה לפיצוי בגובה 89,000 ש"ח. יש להיעתר לבקשתה לפיצול סעדים ביחס לנזקים שיתבררו בעתיד.

סיכומו של דבר: תביעתה הנגדית של בוטיק מתקבלת באופן חלקי כמפורט לעיל.

אלא שהשיפור המובטח לא קרה, ותחת זאת שלח קראוס הודעה לתובע ביום 4.1.2018: "בהמשך לשיחתנו, ברצוני ליידע אותך כי במסגרת פעילות ההשקעות שהתבצעה בתיק ההשקעות שהפקדת ברשותי, נוצרו הפסדים של מלוא סכום ההשקעה. ברצוני להזכיר לך כי אתה פנית אלי ובקשת ממני שאנהל עבורך תיק השקעות ברמת סיכון גבוהה. בנוסף לכך, אתה דרשת להעביר לי את הכספים, ושהכספים לא ינוהלו על שמך. בנוסף לכך, הבהרת לי מהיום הראשון ובכל היזדמנות, שאין לך כל צורך בכספים בשנים הקרובות. למרות ההפסדים הכבדים שנוצרו, אני עדיין משוכנע ומאמין בעצמי שאוכל, במהלך השנתיים הקרובות, להחזיר חלק ניכר מסכום ההשקעה ואף רווחים. כולי תקווה, שלמרות האכזבה הגדולה והכעס שהנך מרגיש, תמצא את הכוחות, ותאפשר לי את הזמן להחזיר את ההפסדים" (נספח 4 לתצהיר פרידלנדר).

חובת הגילוי גם נלמדת מסעיף 14 לחוק ניהול השקעות המטיל חובת גילוי נאות על מי שעוסק בתחום, לגלות ללקוח "את כל העניינים המהותיים לייעוץ או לשיווק הניתן על ידו ולעסקה המוצעת". בעניינינו, אין ספק שהיעדר רישיון ניהול תיקים מחמת שבוטל לו ההיתר לעסוק בהשקעות וטענות שונות שנטענו בעבר ביחס לקראוס הם עניין מהותי למי שעומד להשקיע את כספו בידי הנתבע.

...

מבין טענות אלה של הצדדים מקובלת עלי טענת הנתבע.

למסקנה זו הגעתי מאחר שלמעשה, מערכת היחסים בין הצדדים מבוססת על מצג שווא שהציג הנתבע לתובע כאילו הוא בעל מומחיות וכישורים המתאימים לעיסוק בניהול השקעות.

סוף דבר 35.

הבקשה לביטול ההליך: לעניין נסיבות יצירת החובות, תואר בדו"ח המסכם כי לפי גרסת החייב, כפי שבאה לידי ביטוי בחקירתו ובתצהיר ההסתבכות שצורף לבקשה, בשנת 1994 החייב עבד כשכיר בחברה לניהול תיקי השקעות "פיסגת ההון בע"מ" (להלן-"החברה") כאשר תפקידו היה לקנות ולמכור ניירות ערך ורווחי החברה היו מעמלות הבנקים בגין פעולות הקניה והמכירה.

לאור האמור, המנהל המיוחד סבור כי משהחייב יצר את חובותיו בחוסר תום לב תוך ביצוע עבירות, מעשי מירמה מצגי שוא, ובמהלך השנים לאחר ביצוע העבירות הנ"ל החייב לא פעל כלל לטובת נושיו ולא הישתלב בשוק העבודה, אין מקום להתיר לחייב לחסות תחת הגנות ההליך כאשר אין לחייב ולו יכולת מינימאלית להחזיר את חובותיו ויש אפוא לעמדת המנהל המיוחד לבטל את ההליך ולדחות את בקשת החייב להכרזתו פושט רגל.

תשובת החייב: החייב, בתשובתו מיום 17.12.19 לדו"ח המסכם, טען כי הכרעת הדין עליה ביסס המנהל המיוחד את המלצתו לביטול ההליך , נוגעת למעשי החייב בשנים 1993-1994 עת עבד החייב כעובד שכיר בחברה וכי מעולם לא נטען כנגד החייב כי הוא נטל כספים לכיסו או גרם במתכוון להפסדים או חובות כלפי הנושים שהגישו תביעות חוב בהליך דנן כך שטענת המנהל המיוחד לפיה 60% מחובות החייב בהליך מקורם במעשיו של החייב המיוחסים לו במסגרת הכרעת הדין, אינה נכונה, שכן לטענת החייב אף נושה אינו קשור בהכרעת הדין ולא מוזכר בו ואין קשר ישיר בין המעשים המיוחסים לחייב בהכרעת הדין לבין החובות לנושים בהליך דנן.

...

הספקות שהעלה ב"כ הכונ"ר במהלך הדיון בהתייחס למקום מגוריו של החייב ונכונות הצהרותיו נותרו בשלב זה בגדר ספקות בלבד שכן משלא הוגשה עמדתם העדכנית של בעלי התפקיד בהמשך להחלטתי מיום 21.1.20 ולאחר מכן החלטתי מיום 11.3.20 בהתייחס לתצהיר אחיו של החייב ויתר המסמכים שצירף החייב להודעתו מיום 6.3.20, ניתן להניח כי הודעת החייב על נספחיה, ובכלל זה תצהיר אחיו, לא נסתרו.

סיכום: לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשת החייב ומכריז עליו פושט רגל.

בנוסף, מצביע הדו"ח על העדר נכסים כלשהם של החייב שאותם ניתן לממש, פרט לנכסים פיננסיים שלא הוברר מהדו"ח או מטיעוני בעלי התפקיד לאחר מכן אם ניתנים למימוש היום (סה"כ כ-11,000 ₪).לאור כל הנתונים הללו, ולאחר ששמעתי את עמדת ב"כ הכונ"ר בדיון שאישר למעשה כי לאור נתוני החייב היה ניתן לקבוע הפטר לאלתר ולא תוכנית פרעון (ש' 25 בעמ' 4 לפרוט'), אני סבור כי לכאורה החייב זכאי למתן הפטר לאלתר שכן השתכנעתי כי אין במקרה זה הצדקה בהמשך ניהול הליכי פשיטת הרגל ואין בהם כדי להביא תועלת לנושים.