הרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת

ראו לעניין זה, סעיף 40ז' לחוק העונשין, הקובע כי "מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת, וכי יש סיכוי של ממש שהטלת עונש מסוים תביא להרתעתו, רשאי הוא להיתחשב בשקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובילבד שהעונש לא יחרוג ממיתחם העונש ההולם". בית משפט קמא ציין, בצדק, שאין פסול בכך שהמאשימה שינתה את רמת הענישה לה היא טוענת.

...

ראו לעניין זה, סעיף 40ז' לחוק העונשין, הקובע כי "מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת, וכי יש סיכוי של ממש שהטלת עונש מסוים תביא להרתעתו, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם". בית משפט קמא ציין, בצדק, שאין פסול בכך שהמאשימה שינתה את רמת הענישה לה היא טוענת.

המאשימה רשאית לדרוש החמרה של מדיניות הענישה ובית המשפט רשאי להיעתר לכך אם הנסיבות מצדיקות זאת ובלבד שלא תהא החמרה יתירה, לעומת הענישה שנהגה קודם לכן.

בנסיבות אלה אני מקבלת את הערעור, באופן שגזר הדין שניתן על ידי בית משפט קמא ישונה, כדלקמן: במקום קנס בסך 30,000 ₪ יבוא קנס בסך 15,000 ₪ או 150 ימי מאסר תחתיו.

בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין, אם מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת, או בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, ויש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעתו ולהרתעת הרבים, רשאי הוא להיתחשב בשקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם בגבולות מיתחם העונש שנקבע.

...

כפי שפורט בהרחבה, מאחר ולטעמנו, העונש אשר הוטל בערכאה הראשונה אינו מתיישב עם צרכי הענישה, ההרתעה וההלימה, ברי כי לא ניתן יהיה להותירו על כנו, גם אם המשמעות תהא "החזרתו" של המשיב למאסר מאחורי סורג ובריח (ראו לעניין זה, בין היתר, רע"פ 8570/20 עאסי נ' מדינת ישראל ניתן ביום, 5.1.21).

סוף דבר לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הצריכים לדבר, ובשים לב לשיקולים הנ"ל המצביעים על הימנעות ממיצוי הדין, אנו מורים על קבלת ערעור המדינה ומטילים על המשיב שישה עשר (16) חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי התקופות שאותן ריצה במעצר או במאסר בגין תיק זה. אין שינוי ביתר רכיבי הענישה.

מצאנו לנכון להעיר, כי בין אם הוגש הערעור בהתאם להנחיית השר בין אם הוגש ביוזמת הפרקליטות, אחת היא לנו.

הרתעת אישית והרתעת הרבים (סעיפים 40ו ו- 40ז לחוק העונשין): בסעיף 40ו לחוק נקבע כי אם מצא בית המשפט, כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת, יש ליתן עליו עונש מתאים על מנת להניא אותו מלעבור עבירה זו בעתיד.

...

" לאור כל האמור, נמצא לתת מקום לשיקולי הרתעה אלה בגזירת הדין לחומרה, ובכך לשלוח מסר הן לנאשם והן לציבור שאלימות במשפחה בכלל, ואלימות כלפי נשים בפרט, תוביל לענישה מחמירה ובלתי מתפשרת, הכוללת עונש מאסר ממשי מאחורי סורג ובריח.

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות כאמור, מצאתי כי על הנאשם לרצות עונש בדמות מאסר ממשי מאחורי סורג ובריח, אם כי בחלקו הנמוך של מתחם העונש שנקבע, בשל העדר עבר פלילי וחלוף הזמן.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 26/2/19 ועד 24/3/19.

אי-לכך, מכלול השיקולים, לרבות שקולי הרתעת הנאשמים ואחרים כמותם מפני ביצוע עבירות נוספות (סע' 40ו ו-40ז לחוק העונשין), ינחוני בקביעת העונש המתאים לכל אחד מהם בגדר מיתחם הענישה שנקבע בעיניינם.

...

בהקשר זה, ראו דברי כב' השופט סולברג בע"פ 167/13 אבו זאייד נ' מדינת ישראל (14.8.2013): "פגיעה קשה ומתמדת בתחושת הביטחון ושלום הציבור של אזרחי מדינת ישראל מחייבת הטלת עונשים ממשיים, על מנת להרתיע מפני ביצוע עבירות שכאלה בעתיד, ובכלל זה, עונשי מאסר בפועל אשר יהא בהם כדי לבטא את החומרה שבתופעת האלימות, ואת הסלידה מן המעשים. מבלי להקל ראש בשיקולי השיקום בעניין דנן, מצאנו כי ידו של האינטרס הציבורי על העליונה. למרבה הצער, עבירות אלימות בהן מעורבים צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הפכו למעשה של יום ביומו. בתי המשפט מצוּוים לתרום את תרומתם לעקירת נגע האלימות בדרך של ענישה מרתיעה". דברי כב' השופט י' דנציגר בע"פ 7475/14 מהדי נ' מדינת ישראל (25.12.2014): "כנקודת מוצא לדיון יש לשוב ולהדגיש כי העבירה שבה הורשע המערער – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק – הינה עבירת אלימות חמורה שהעונש המרבי הקבוע בצידה הינו 14 שנות מאסר בפועל. בפסיקת בית משפט זה ניכרת בשנים האחרונות מגמה ברורה של החמרה בענישה בעבירות אלימות באופן כללי ובעבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות באופן ספציפי. בית משפט זה ציין לא אחת כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו וכי תרומתו של בית המשפט למלחמה זו הינה בהטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים שישקפו מסר מרתיע לעבריינים ולחברה כולה. לפיכך נקבע כי ככלל ענישה זו צריכה לכלול רכיב משמעותי של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח". דברי כב' השופט י' עמית בע"פ 1268/21 מדינת ישראל נ' אנואר אבו סמרה (15.07.2021): "בית משפט זה נדרש פעמים רבות להיקפה ולנזקיה של תופעת ה'סכינאות', הטומנת בחובה פוטנציאל לנזק רב, ומצדיקה נקיטה בענישה מחמירה ומרתיעה: 'אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל'מען יראו וייראו'. תופעה זו של 'סכינאות' יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון – לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במלים אחרות, 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות' (דברי השופט נ' הנדל בע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (9.5.2010))". נאשם 1 הנאשם 1 יליד שנת 1991.

מכל המקובץ, נחה דעתי לקבוע את עונשו של הנאשם 1 בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם, אך לא בתחתיתו.

מכל המקובץ, נחה דעתי לקבוע את עונשו של הנאשם 2 בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם, אך לא בתחתיתו.

דרישת הפסיקה, כאמור, היא לנזק קונקריטי מוחשי, ולא נטען כי הרשעה "תשפיע על תחומי פעילות הנאשם". לכך יש להוסיף את הוראות סעיף 40ו לחוק, לפיהן, כאשר נמצא כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת ויש סיכוי של ממש שהטלת עונש מסוים תביא להרתעה כאמור, ניתן להיתחשב בשקול זה בעת קביעת העונש, ובילבד שזה לא יחרוג ממיתחם העונש ההולם.

...

מכל האמור לעיל, יש לקבוע כי מיקום הנאשם הוא בתחתית המתחם; ועל כך לא חלקה גם המאשימה, אף כי, וכאמור לעיל, לעמדתה המתחם מתחיל במאסר מותנה, בצירוף שירות  לתועלת הציבור.

אני סבורה, לאחר מספר רב של דיונים בהם התרשמתי באופן בלתי-אמצעי מהנאשם, וראו גם האמור בפסקה 10 להכרעת הדין בנוגע להתפרצותו במהלך דיון וההערות שהפנה כלפי בית המשפט, כי בעניינו נדרשים גבולות משמעותיים, לא רק התחייבות כספית צופה פני עתיד, על מנת להרתיעו מביצוע עבירות דומות.

סוף דבר הרשעת הנאשם תוותר על כנה.