כב' השופט ש' לוין מונה בפסק הדין את שקולי השקום, המנחים בדרך כלל את שרות המבחן להמליץ על עונשים ללא הרשעה, ואלה הם:
"א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הנסיבות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של היתנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם הוא נוטל אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, בלי שיהיו ממצים, מקובלים עליי, כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה".
כך גם, ראו פסיקתו של בית המשפט העליון בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, נד(3) 685 (2000), שם צוין בעיניין שאלת ההרשעה כי:
"כנגד השיקול הצבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם – טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה".
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים שמעתי את דבריהן של הקרימינולוגית, הגב' אתי רחמים והגב' מירי מדעי, מיחידת הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וביתר המסמכים אשר הוגשו בעיניינה של הנאשמת, שוכנעתי כי מקרה זה נימנה בגדר אותם מקרים חריגים שבהם יהיה זה מוצדק לסטות מהכלל לפיו נאשם שעבר עבירה יורשע בדינו.
...
במקרה הנדון, כאמור, אני סבורה כי מתקיימת אותה הצטברות של נסיבות חריגות.
עם זאת, בנסיבות הייחודיות של המקרה המונח בפניי, בהתחשב במצבה הנפשי המורכב של הנאשמת, ברקע לביצוע העבירות, בגילה כיום ובגילה בעת ביצוע העבירות, בחלוף הזמן, בעברה הפלילי הנקי ובכך שלא הסתבכה עוד בפלילים, בעובדה כי היא משולבת כיום בהליכים טיפוליים ונוטלת אחריות מלאה למעשיה ולאור המלצותיהן של הקרימינולוגית, הגב' אתי רחמים והגב' מדעי מהיחידה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית – אני סבורה כי יש מקום בזו הפעם להסתפק בקביעה כי הנאשמת ביצעה את המיוחס לה בכתב האישום, ולהימנע מהכתמת עברה.
לאור כל האמור לעיל אני מוצאת שלא להרשיעה בדין.
