כתב האישום והסדר הטיעון
הנאשמים שלפני נותנים את הדין בגין עבירות כדלקמן:
· נאשם 1 – השמדת ראיה, בנגוד לסעיף 242 לחוק העונשין, תשל"ז 1977; תקיפה בנסיבות מחמירות בנגוד לסעיף 379 ביחד עם סעיף 382(א) לאותו חוק; שבוש מהלכי משפט, בנגוד לסעיף 244 לאותו חוק; שימוש לרעה בכח המשרה, בנגוד לסעיף 280 לאותו חוק (שתי עבירות); תקיפה גורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, בנגוד לסעיף 380 ביחד עם סעיף 382(א) לאותו חוק.
ההלכה שהשתרשה בפסיקת ביהמ"ש היא, כי המנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ר' בענין תמר כתב המוזכר לעיל וכן ר' ע"פ 9893/06 אסנת אלון-לאופר נ' מדינת ישראל, פס"ד של ביהמ"ש העליון מיום 31/12/07).
· בפסק הדין עפ"ג 9983-07-13 היתקבל ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום, שהטיל עונש מאסר צופה פני עתיד על שוטר שתקף קטין באגרופים וסטירות, לאחר שהאחרון ניסה למנוע עיכובו של קטין אחר.
...
גם בנוגע לנאשם 4, העובדה, כי הוא עצמו לא תקף פיסית את נפגע העבירה, אלא רק השתתף בחיפוש ולאחר מכן עמד לצדו של הנאשם 1 בעת שהאחרון תקף – אין בה כדי לשנות המסקנה בנוגע לעצם ההרשעה בדין.
כמו כן, חרף האמור בהודעה על הסדר הטעון, לא טענה המאשימה, בסופו של דבר, לעיצום כספי מסוג קנס.
לאחר שבית המשפט שקל את טענות הצדדים; עיין בתסקירים ובחוות הדעת; שמע העדים לענין העונש ועיין במוצגים שהוגשו לענין העונש; שמע דברם האחרון של הנאשמים, דן את הנאשמים לענשים כדלקמן:
על הנאשם 1: 6 חדשי מאסר בפועל.
