הרשעת קצין משטרה בדימוס בקבלת שוחד בהסדר טיעון

נאשם 1 (להלן גם: הנאשם), הורשע ביום 25.3.2018, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן (להלן גם: כתב האישום), כדלקמן: שתי עבירות של מירמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); שתי עבירות של לקיחת שוחד, עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של שבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

התיקון התבסס על מסקנות הוועדה לעינייני דרכי ההבניה של שיקול הדעת השפוטי בגזירת הדין – דין וחשבון (1997) בראשות השופט (בדימוס) א' גולדברג (להלן: דו"ח ועדת גולדברג).

באותו מקרה, הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בכך שניצל את תפקידו כקצין מתנדבים במשמר הגבול, וקיבל מאזרחים שוחד בחמישה מקרים, בתמורה להבטחה כי יסגור תיקים פליליים המתנהלים כנגדם, או בתמורה להבטחה כי ינפיק אישורי כניסה לישראל לפועלים או תושבים של הרשות הפלסטינאית.

נקבע כי עבירת השוחד היא מהחמורות שבעבירות עובדי הציבור וחומרתה מקבלת משנה תוקף, במקרים בהם מדובר בשלמונים ובטובות הנאה אחרות, שאותם קיבל איש מישטרה מעבריינים, זאת כאשר איש המישטרה מצוה, מתוקף תפקידו, להגן על הציבור מפניהם (פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט, היום המשנה לנשיאה, חנן מלצר).

בהקשר זה צוינה תרומתם של הסדרי הטיעון להרתעה אפקטיבית של עבריינים, בכך שהם מביאים להרשעתם של נאשמים רבים יותר, ובהליך קצר יותר; וכן ההקלה הנגזרת מהם לקרבנות העבירות שאינם נדרשים להעיד ויכולים להתמסר להליכי שיקומם (עמדה על כך כב' השופטת ד' ביניש, בעמ' 577 לפסק הדין): "הכל מסכימים כי האנטרס הצבורי במובנו הרחב מחייב את בתי-המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר פרישה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי. הסדר טיעון אשר נכרת בהתאם לכללים ועל-פי שיקולים ראויים, מקצר את ענוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאליים הממתינים לכתב-אישום נגדם. ההסדר מסייע לרשויות האכיפה בהעמדת עבריינים נוספים לדין, ומבטיח ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה. הוא חוסך את המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעתים מורכב וממושך, המכביד הן על התביעה והן על הנאשם, ומפנה את בית-המשפט העמוס לעייפה, לעיסוק בתיקים אחרים. מבחינה ערכית, יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו". עוד ראו לעניין זה את הילכת בחמוצקי: ע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 543).

...

אני סבורה שמתחם הקנס במקרה זה, כאשר הענישה כוללת גם מאסר בפועל, נע בין 50,000 ל-75,000 שקלים.

אני סבורה כי כלל השיקולים שיש לקחת בחשבון לטובת הנאשם, נשקלו כראוי ע"י המאשימה, כאשר איזנה בין חומרת העבירות לשיקולים העומדים לזכות הנאשם, ובכללם השיקום שעבר, ועל כן נכון שעשתה כשביקשה את העונש המקסימלי עליו הסכימה, הקרוב לרף הענישה הנמוך במקרה זה. 8.2.

סוף דבר אני מקבלת את הסדר הטיעון, וגוזרת על הנאשם עונש מאסר בפועל של 20 חודשי מאסר, בניכוי ששת ימי מעצרו, שיחל לרצות ביום 29.3.20.

ביום 26.12.99 הואשם המשיב, לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשמונה פרשיות חמורות, בהן ניסיון לקשירת קשר לבצוע רצח, שבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, מתן שוחד והטרדת עדים בנסיבות מחמירות.

בשנת 1998, עם סיומה של החקירה האמורה, הועמד המשיב לדין ובמסגרת הסדר-טיעון הורשע לפי הודאתו ונידון לשמונה-עשר חודשי מאסר, שמונה מהם לריצוי בפועל, ולתשלום קנס.

ביחס לארבעה מאלה (יגאל תם, קצין המישטרה ציון ששון, קצינת המישטרה בדימוס רחל דוידוביץ ורני גלגאו) העלתה החקירה, כי היו מעורבים בעבירות, ואף לארבעה עדים אלה הוענק מעמד של עדי-מדינה.

דא עקא שההליך התארך יותר מן הצפוי, והגם שהאחריות לכך אינה מוטלת על התביעה בלבד, הנני מקבל את טענת הסניגוריה, שרובה ועיקרה של האחריות לכך אכן מוטלים על התביעה.

...

כדברי השופטת (בפיסקה 10 להחלטתה): "בעניין זה, אין להתייחס על-פי אותה אמת-מידה לכל 113 עדי-התביעה, רובם אנשי משטרה - - -. מסכימה אני עם הסניגור כי התגובה החד-משמעית כלפי אנשי הרשות גרמה להתרחקות מופגנת שלהם מכל קשר עם העורר (המשיב - א' מ'), ובדומה לשמשון לאחר שגולחו מחלפותיו סר כוחו מעליו כלפיהם. לעומת זאת, לא חל כל פיחות בעושרו של העורר. האמצעים הכספיים העומדים לרשותו, בהצטרפם לרצונו למנוע את הרשעתו, שנסיבות העולות מחומר החקירה מלמדות עליו, יוצרים חשש של ממש, שלא ניתן להסירו על-ידי חלופת מעצר, כי העורר, אם ישוחרר, ינסה להשפיע על חמשת עדי-המדינה, שעל עדויותיהם מבוסס עיקרו של כתב האישום". על רקע הבחנה זו, ותוך מתן ביטוי מודגש למגמה שיש למעט ככל האפשר במעצרי נאשמים, סיכמה השופטת (בפיסקה 11 להחלטתה) את טעמה העיקרי לדחיית הערר: "בנסיבות אלה, ובשימי לנגד עיניי כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להחזיק נאשם במעצר רק כאשר אין מוצא אחר, הגעתי למסקנה כי על העורר להיות נתון במעצר עד לתום שמיעת חמשת עדי המדינה. על המדינה - בהביאה עדיה - להקדים ככל הניתן את השמעתם של חמשת העדים האמורים. לאחר תום עדויות החמישה יהיה רשאי העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה, בהיעדר נסיבות חדשות, תידון בהנחה, כי אין יסוד לחשש להשפעה של העורר על עדי-התביעה הנותרים". החלטת השופטת דורנר, בעררו של המשיב, הגבילה את ההכרח במעצרו עד לנקודת זמן ברורה; היינו, עד לתום שמיעת עדויותיהם של חמשת עדי המדינה.

מטעם זה הגעתי למסקנה, כי בשלב זה אין לאפשר למשיב להשתחרר ממעצרו.

לא כן הדבר, אם גם בהמשכו של הבירור תיתקל גביית עדויותיהם של עדי המדינה בקשיים, שהתביעה תימצא אחראית לגרימתם; כי אז, לא מן הנמנע שמלפני בית המשפט תתחייב המסקנה, כי המשקל היחסי של הגורמים המכתיבים את האיזון הראוי, בין הצידוק להמשך המעצר לבין זכותו של המשיב שלא להיעצר עוד, נשתנה בינתים.

אשר על כן הנני מחליט להיענות לבקשה בחלקה ומאריך את מעצרו של המשיב בשישים ימים שמניינם מיום 26.9.2000, או עד למתן פסק-דין במשפטו, לפי המוקדם מבין המועדים.

כמו שנאמר בהכרעת הדין, פרשת נמרודי וספיחיה סיבכו לא רק את הנאשם אלא גם קציני משטרה נוספים וכן קציני שב"ס. ההגנה הגישה לעיוני את גזרי הדין של אותם מעורבים שהורשעו ואת הזיכויים של האחרים, ובהם שרביט והניצבים רז ויצחקי, שהועמדו לדין בביה"ד למשמעת של המשטרה.

באי כוח הצדדים הגיעו שם לידי הסדר טיעון לפיו הוגש נגד הנאשם כתב אישום מתוקן, שלא כלל את עבירת השוחד, וכן הוצגה לביהמ"ש מסגרת עונשית לפיה תעתור התביעה למאסר בפועל של 18 חודשים, למאסר על תנאי ולקנס בסך 5,000 ₪, ואילו ההגנה תוכל לטעון לעונש כראות עיניה.

מטעם הנאשם העידו מספר עדי אופי, קציני מישטרה בדימוס, אשר ציינו את כישוריו המקצועיים, השתלבותו המוצלחת ב-יאחב"ל וטיפולו בתיקים רגישים, סבוכים וסודיים, חלקם בנושאים הנוגעים לביטחון המדינה.

פסקי דין נוספים: -רע"פ 1884/94, נתן עובדיה נ. מ"י-עובד עירית ת"א הואשם בקבלת שוחד והפרת אמונים.

...

אני סבורה כי יש בכך כדי לנהוג עם הנאשם על דרך הקולא.

יחד עם זאת, ולאור עמדת התביעה כי אינה מיתנגדת לדחיה קצרה לצורך סידורים אישיים של הנאשם, אני מחליטה לדחות ביצוע המאסר עד ליום 14.07.2005 שעה 08:00.

אני דוחה את המצאת הערבויות עד ליום 07.07.2005 שעה 12:00, ואת המצאת הדרכון עד ליום 06.07.005 שעה 09:00.

עדי אופי מטעמו של שלום, נאשם 1 סגן אלוף בדימוס יוסף הינדי, חדרתי, אשר כיהן זמן קצר בתפקיד מנכ"ל החברה הכלכלית של עריית חדרה, וכיום מכהן כמשנה למנכ"ל בחברה למשאבי סביבה ואנרגיה, העיד כי הוא חבר קרוב של שלום, אותו הוא מכיר כארבעים שנה.

בעיניינו של שלום - ב"כ המאשימה הדגישה את חלקו בבצוע העבירות דלעיל, וכן את העובדה כי שלום היה האיש בגינו פתחה המישטרה בחקירה והפעילה את הסוכן, שאף העיד נגדו, בקשר לעבירות השוחד והפרות אמונים הכרוכות במירמה בהן הורשע כמפורט בכתב האישום.

מעמדו הרם של יהודה הוא נסיבה מחמירה לצורך גזירת עונשו, מפני שהיה צריך להקפיד עם עצמו לצורך שמירת יושרתה, שקיפותה, וטוהר המידות של המערכת בה עבד, ונמנע במועד ובאופן פוזיטיבי מלעשות כן. לא נעלמו מעיני הטענות שהעלה שלום ביחס לשותפותו המלאה של יהודה בפרשיות דידן, טענות שנדחו מכל וכל על ידי יהודה, ואולם משתוקן כתב האישום כמפורט לעיל, ומשהורשע יהודה במסגרתו של הסדר הטיעון במספר עבירות של הפרת אמונים בלבד, לא ניתן לקבל את עמדתו של שלום לגבי ביצוע בצוותא של עבירות השוחד, ודינו של יהודה ייגזר על פי העובדות וסעיפי העבירה בהם הודה והורשע בלבד.

יתר על כן, קצינת המבחן עצמה התרשמה, כאמור, כי שלום נטה למזער את חשיבות העבירות שביצע, התקשה לשתף ולבחון את מניעיו ביחס לחלק ממעשיו, ולא הביע כל נזקקות לקבלת טפול לשם שקומו.

...

בנסיבות הענין, ונוכח העובדה שהראיות נשמעו ביחס לשני הנאשמים (למעלה מ- 1,200 עמודי פרוטוקול וקלסרים רבים של מוצגים), החלטתי לגזור את דינם ביחד על אף שהטיעונים לעונש נשמעו לגבי כל אחד מהם בנפרד.

חוששתני כי לא אוכל להיעתר להמלצתה של קצינת המבחן ולבקשת הנאשם להטיל עליו עונש שאינו כרוך במאסר בין כתלי הכלא.

נוכח המקובץ לעיל, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים לחומרא ולקולא, אני רואה להשית על הנאשמים עונשים כדלקמן: א. שלום: 1) 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה, בין התאריכים 9/9/08- 21/9/08.

כללי הנאשם, שהנו קצין מישטרה בדימוס ושימש שנים רבות כראש לישכת תביעות תעבורה  במרחב חוף של משטרת ישראל, הורשע בקבלת שוחד – עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

הסדר הטיעון כלל את תקונו של כתב האישום וכן כלל את ההסכמות שלהלן: הסכמה על קבלת תסקיר שירות המבחן, אשר יתייחס בין היתר לסוגיית ההרשעה.

...

אני סבור, כי אין מדובר בשיהוי קיצוני אך גם לא כזה שניתן להתעלם ממנו.

סוף דבר, שקלול כלל הנסיבות והשיקולים לעיל, כאשר מחד עומדים להם חומרת העבירה, ריבוי המעשים והפגיעה באינטרסים המוגנים שצוינו לעיל; ומנגד, נסיבות ביצוע העבירה, נתוניו ועברו של הנאשם והשיהוי בהגשת כתב האישום, החלטתי להשית על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של  7 חודשים.

הבקשה נדחית.