הכרעת הדין
הנאשמים הורשעו לאחר ניהול הוכחות; נאשם 1 בעבירות של הפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 288א' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), עבירה של הכשלת עיקול לפי סעיף 264 לחוק, עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) ו-(3) לחוק ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.
בתמצית יצוין, כי ביום 27.07.16 בשעות אחר הצהריים, הגיע עופר למור (להלן: "עופר"), קבלן הוצאה לפועל, בלווי שני צוותי משמר הגבול לשכונת סאליימה בראס אל עמוד על מנת לבצע צו הוצאת מעוקלים מביתו של ראפאת ראזם (להלן: "החייב"), אחיו של נאשם 1 (להלן: "הבית").
בהכרעת הדין נקבע כי טענת נאשם 2 שהוא הגיע למקום תוך כדי ההתקהלות וכי הוא לא ידע את הסיבה להתקהלות ולא שמדובר באיש הוצאה לפועל שהגיע לצורך ביצוע עיקול, לא נסתרה ומשכך לא הוכח קיומו של היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה בעבירה של הפרעה לעובד ציבור והכשלת עיקול, והוא זוכה, כאמור, מעבירות אלו.
...
בשים לב לאינטרסים המוגנים שנפגעו ממעשי הנאשמים, לנסיבות ביצוע העבירות, ובשים לב לפסיקה הנוהגת, אני סבור כי מתחם העונש ההולם את מעשה נאשם 1 בנסיבותיו, נע מ-6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד ל-15 חודשי מאסר, לצד עונש מאסר מותנה וקנס או פיצוי למתלונן במקרים המתאימים.
העובדה כי שניהם נעדרי עבר פלילי, לפני ביצוע העבירות ובארבע השנים מאז ביצוען, מחזקת את המסקנה כי אכן מדובר באירוע חד פעמי, חמור ובלתי ראוי, אך יש לתת לו את המשקל הראוי בשים לב להיותו אירוע חד פעמי במהלך 41 שנות חייו של נאשם 1 וב-24 שנות חייו של נאשם 2.
אני סבור אפוא, כי מכלול הנסיבות, מביאות למקם את עונשם של הנאשמים ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.