הרשעת נאשם ברצח בכוונה תחילה והחזקת נשק שלא כדין

לנאשמים 5 ו-6 מיוחס שניסו לפגוע שלא כדין בנסיבות מחמירות במתלוננים, בכך שחברו בצוותא חדא ויידו לעברם אבנים.

על מנת להציג ראיות לכאורה ליסוד הנפשי של שתי העבירות, די באופי הפעולות, חזקת הכוונה וההלכה הקובעת שאדם מודע לרוב לטיב הפיזי של מעשיו ובכלל זה לתוצאות הטבעיות הנובעות מהם, כדי לעמוד ברף הנידרש בשלב זה. להן אפרט לעניין העבירות המיוחסות למשיבים ובצוע עבירה בצוותא: רצח באדישות סעיף 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), קובע: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם.". סעיף 20(א)(2)(א) מגדיר "אדישות", כדלקמן: "אדישות - בשויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות". לפני הרפורמה בעבירות המתה, על מנת להרשיע נאשם ברצח (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק הישן) נדרשה כוונה תחילה למותו של אדם.

לעניין עבירת הרצח, גם אם יתברר שבפועל יריות שירו הנאשמים האחרים פגעו במנוח וגרמו למותו, הרי שבביצוע הירי של המשיבים ביחד עם אחרים, בצוותא, כל אחד בכלי נשק שהוא מחזיק, יש כדי להקים את העבירה ביחס למשיבים, מכח ביצוע בצוותא.

...

אינני מקבל את טענת ב"כ המשיבים.

לעניין הטענה שלא הוצגו ראיות לכאורה לכך שהעבירות בוצעו בצוותא חדא ב"כ המשיבים טוען שלא ניתן להגדיר את המשיבים כמבצעים בצוותא של העבירות, נוכח הקביעות בע"א 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (28.9.05) מהן הוא מסיק שנדרשת מעורבות של נאשם בתכנון הפשע, ביוזמה לביצועו, גיוס מבצעים אחרים וכו', לכן, כך לטענת ב"כ המשיבים: "חוזר איך פסק דין הוך עוזר, הרעיון שעומד אחרי אירוע בצוותא אומר שלא כל פעם שקבוצת אנשים נמצאת פיזית או לא פיזית באירוע פלילי כולם נושאים באחריות לגבי מעשיהם של אחרים. יש בחינה מהותית האם הייתה מזימה לבצע ירי כלפי אדון המנוח ז"ל, האם הייתה כוונה לבצע פעולה משותפת בענין זה או שמדובר בקטטה. כמו שיש הרבה קטטות בחיים בקטטות האלה באירועים המוניים לא מאשימים את כולם כי מישהו אחד הלך לעולמו, בודקים מה הייתה הזיקה של כל אחד.". אני סבור שאין הנדון דומה לראיה.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, מסקנתי היא שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים בכתב האישום.

במעשיו, המית הנאשם את החייל בדם קר לאחר שהחליט להמיתו ומבלי שקדמה היתגרות בתכוף למעשה בנסיבות בהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין עצמו להמיתו והכין מכשיר שבו המיתו, הנאשם עשה זאת מתוך מניע לאומני, דתי, מדיני ואידיאולוגי, בשל היותו של החייל, חייל בצה"ל ותוך שימוש בסכין אותה החזיק שלא כדין מתוך מניע דתי, לאומני, מדיני ואידיאולוגי, תוך סיכון לפגיעה חמורה בגופו של אדם וכן החזיק נשק במטרה לבצע מעשה טירור.

פעולה בנשק למטרות טירור בנוסף, הואשם הנאשם בעבירה של פעולה בנשק למטרות טירור בהתאם לסעיף 30 לחוק המאבק בטרור: "30. (א) המחזיק, רוכש, מוכר, מייצר, מתקן, מייבא, מייצא, מוביל, מתווך, מפיץ או עושה עסקה אחרת בנשק, במטרה לקדם פעילות של ארגון טירור או ביצוע מעשה טירור או לסייע לפעילות או ביצוע כאמור, והכול בין בתמורה ובין שלא בתמורה, דינו – מאסר 20 שנים או קנס פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין." הנאשם, כאמור, ביצע את עבירת הרצח באמצעות סכין בה החזיק ושהכין מבעוד מועד על מנת להוציא אל הפועל את הפיגוע ולפיכך יש להרשיעו גם בעבירה זו. לאור כל האמור, אציע לחברי להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח בכוונה תחילה שהנה מעשה טירור וכן בפעולה בנשק למטרות טירור.

...

ראו גם ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 478: "מובן שעל-פי הדין אין בשתיקה ראיה מרשיעה ,per se אולם מבחני השכל הישר, אליהם הירבה הסניגור המלומד להפנות בטיעוניו, אינם מוליכים למסקנה, שזו הדרך בה יכול נאשם לשכנע, כי הודאה שמסר ואשר יש בה סימני אמת פנימיים ודבר-מה נוסף לרוב, בכל זאת איננה אמת. לפי שיטת המשפט שלנו, עומדת לנאשם זכות השתיקה (לא כן כידוע, בכל ארצות הקונטיננט של אירופה), ואם כי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סטה מן העקרונות הקלאסיים של השיטה האדוורסארית והתיר הסקת מסקנות מן השתיקה, הרי הזכות לשתוק, כשלעצמה, בעינה עומדת, ואין כופין נאשם להעיד. אך, כאמור, יצרה השתיקה הכבדה עניינית והגיונית על הסניגור, כי במקרה שלנו לא יכול היה להסתמך על גירסה הנושאת סימן היכר של עדות של נאשם שגם היה נכון להיחקר על דבריו. כאן המקום להדגיש, כי הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גירסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלו-אמריקנית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על-ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי-מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני בית המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית". נאשם הבוחר שלא למסור את גרסתו בבית המשפט, חושש שהגנתו תתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית, שכן לאדם חף מפשע אין, בדרך כלל, סיבה להימנע מלהציג את גרסתו בפני בית המשפט.

בנוסף, בכתב האישום יוחסו לנאשם מספר עבירות של ניסיון לרצח ועתה הוא מורשע בעבירה אחת של קשירת קשר כאמור.

סוף דבר לאור כל האמור, אני ממליץ לחברי להרשיע את הנאשם בנוגע לאישום הראשון: להרשיע את הנאשם בעבירה של קשירת קשר לעשות פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 38(ג)(1) לחוק המאבק בטרור, תחת מספר עבירות של ניסיון לרצח שהינו מעשה טרור (מספר עבירות לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין בצירוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור תשע"ו – 2016).

למעלה מן הנדרש, אנו סבורים, כי לו החוק המתקן היה בתוקף עתה, היינו קובעים, כי מדובר ברצח בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 301א(א)(1) ו-301א(א)(10) על פי חוק העונשין לאחר התיקון.

בשל מעשה זה הוגש נגד הנאשם כתב אישום בגדריו הואשם בעבירות רצח – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"), ניסיון רצח – עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק, החזקת נשק – עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק, נשיאת נשק – עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק, תקיפה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 382(א) לחוק, החזקת אגרופן או סכין שלא כדין – עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק ושיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק.

במעשיו האמורים לעיל, גרם הנאשם בכוונה תחילה למותו של המנוח, ניסה לגרום בכוונה תחילה למותו של סימון, החזיק ונשא נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו ונשיאתו, החזיק סכין שלא כדין, תקף יחד עם מירבי את סימון, כמו כן, תקף יחד עם מירבי את המנוח לאחר שנורה, ושיבש מהלכי משפט.

כן הננו מרשיעים את הנאשם בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, החזקת ונשיאת נשק, שבוש מהלכי משפט והחזקת סכין שלא כדין.

...

במקרה שנדון בפרשת טדסה (ע"פ 3279/21) מצא בית המשפט העליון שעבירת רצח הולמת את מעשהו של המערער בקובעו "...מצטרפים מספר היבטים – המערער נושא נשק מספר שנים, הוא מיומן בשימוש בו; ביצע שימוש באקדח, כלי נשק אשר אין ספק בהיותו כלי קטלני ... כיוון את האקדח לראשו של אלירז וירה באקדח רק כאשר עמד בטווח קצר וקרוב לאלירז..." בעניין פרשת משה וואסה (ע"פ 1213/21) נקבעה ההחלטה להמית על סמך יישום מבחני העזר "יישומם של מבחני עזר אלו במכלול מלמד אף הוא, על קיומה של ההחלטה להמית. כך נובע בין היתר מהשימוש בכלי קטלני – אקדח; מכך שהירי בוצע מטווח קצר; ומהסכסוך שקדם לירי". אשר למיקום הפגיעה ומספר הפגיעות נקבע כי "...פגיעה באזור רגיש בגופו של הקרבן עשויה להיות אינדיקציה לקיומה של כוונה להמית אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד ... גם במקרה זה, יש לראות במיקום פגיעת הקליע בראשה של המנוחה כאינדיקציה משמעותית להלך רוחו של המערער". במקרה דנן הנאשם ירה תוך כדי תנועה, הן לעבר המנוח, הן לעברו של סימון, הנאשם לא כיוון את קנה האקדח אל איבר חיוני של הקרבן או של סימון אלא למרכז הגוף.

סוף דבר אשר על כן, על דעת כל חברי המותב פה אחד, הננו מזכים את הנאשם מעבירת הרצח בכוונה תחילה וניסיון הרצח ותחתן מרשיעים אותו בעבירת הריגה על פי סעיף 298 (הישן) לחוק העונשין וסעיף 329(א)(2) לחוק.

כן הננו מרשיעים את הנאשם בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, החזקת ונשיאת נשק, שיבוש מהלכי משפט והחזקת סכין שלא כדין.

עוד מצאנו להרשיעו בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק, ונשיאת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) רישא.

עבירת הרצח הנאשם הורשע בעבירת הרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין כנוסחו בעת הרלוואנטית, ולא נמצא שיש ברפורמה בדיני ההמתה כדי לסייע לו. מכאן שכמצוות המחוקק, יוטל על מר קטון עונש מאסר עולם חובה.

...

מקובלת עלי גם חלוקת הפיצוי כמוצע על ידי המאשימה, כך שמאה אלף ₪ ישולמו לכול אחד מהורי המנוחה, ויתרת הסכום תשולם לאחותה.

גזר הדין לאור כל האמור אציע לחבריי לגזור את דינו של הנאשם כדלקמן: 1) מאסר עולם חובה.

טלי חיימוביץ, שופטת סוף דבר: אנו מטילים אפוא, פה אחד, על הנאשם, ישראל קטון, את העונשים כמפורט בחוות דעתו של השופט גרשון גונטובניק.

עיון ברשום הפלילי של הנאשם מלמד על כך, שרשומות לחובת הנאשם העבירות הבאות: בשנת 2012- הרשעה בעבירת שוד מזוין/בחבורה/באלימות – בגינה הוטלו על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל; בשנת 2013 – הרשעה בעבירת יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סמים מסוכנים - בגינה הוטלו על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל; בשנת 2015 – הרשעה בעבירות איומים, היזק לרכוש במזיד, תקיפה סתם והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין– בגינן הוטלו על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל; בשנת 2015 – עבירת רכישת/ החזקת חלק של נשק או תחמושת– בגינה הוטל על הנאשם עונש מאסר מותנה ל-4 חודשים שלא יעבור על העבירה בה הורשע למשך שנתיים; ובשנת 2018 – עבירת איומים - בגינה הוטלו על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל.

תפ"ח 24510-09-15 מדינת ישראל נ' ראג'י גורבאן (2.12.18) – הנאשם הורשע בבצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, בעבירות בנשק לפי סעיף 144(א) ו- (ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין ובעבירה של שבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

...

בכל הנוגע לפסיקת הפיצוי במלואו לילדיהן הקטינים של המנוחות, מקובלת עליי עמדת המאשימה, ולפיה חרף המלצת תסקיר נפגעי העבירה, לפסוק פיצוי כספי לאמן ואחיהן של המנוחות, הרי שיש להעמיד את מלוא הפיצוי לזכות ילדיהן הקטינים של המנוחות.

לאור כל האמור, אציע לחבריי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: שני מאסרי עולם חובה שירוצו במצטבר וכן 18 חודשי מאסר בפועל, מתוכם 9 חודשים במצטבר והיתר בחופף.

טלי חיימוביץ, שופטת סוף דבר: אנו מטילים אפוא, פה אחד, על הנאשם, פאדי מאלוק, את העונשים כמפורט בחוות דעתה של השופטת ביבי.