כן עמדה בתוקף הנחיית פרקליט המדינה מס' 2.13, בנושא "מדיניות העמדה לדין של הורים על הזנחת ילדיהם", במסגרתה נקבע כי נוכח האנטרס הצבורי בהעלאת רף הזהירות והצורך בהרתעת הרבים, קיים ענין צבורי בהעמדתם לדין של הורים אשר הזניחו את ילדיהם, למעט - "במקרי רשלנות חד פעמית ורגעית של הורים, אשר הסתיימו במות ילדיהם", וזאת בהיתחשב באסון הכבד שפקד את אותם הורים.
בחינת מדיניות הענישה מביאה למסקנה כי עסקינן, כאמור בראשית הדברים, בארוע ייחודי, ולפיכך קיים קושי להפנות לפסיקה הדומה בנסיבותיה לנסיבות ארוע זה.
בנסיבות אלו הפניתה המאשימה לפסיקה הדומה ככל שניתן לארוע שבפניי, בהיותה עוסקת בגרימת מוות ע"י בני מישפחה, וזו תפורט להלן:
בת"פ (שלום ב"ש) 58931-07-15, מדינת ישראל נ' אבו קוידר ואח', ניתן ביום 27.2.17 (פורסם בנבו), הורשע הנאשם בגרימת מותו של אחיינו, בארוע בו ביקש הנאשם להרוס מבנה המצוי בבעלותו.
...
בחינת מדיניות הענישה מביאה למסקנה כי עסקינן, כאמור בראשית הדברים, באירוע ייחודי, ולפיכך קיים קושי להפנות לפסיקה הדומה בנסיבותיה לנסיבות אירוע זה.
בנסיבות אלו הפנתה המאשימה לפסיקה הדומה ככל שניתן לאירוע שבפניי, בהיותה עוסקת בגרימת מוות ע"י בני משפחה, וזו תפורט להלן:
בת"פ (שלום ב"ש) 58931-07-15, מדינת ישראל נ' אבו קוידר ואח', ניתן ביום 27.2.17 (פורסם בנבו), הורשע הנאשם בגרימת מותו של אחיינו, באירוע בו ביקש הנאשם להרוס מבנה המצוי בבעלותו.
משסיכלה הנאשמת במו ידיה את האפשרות להשית עליה מאסר לריצוי בעבודות שירות, באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להימנע מהשתת עונש מוחשי וממשי עליה, ולפיכך, ייגזר דינה למאסר ממש.
ואולם בהתחשב בהלכה הפסוקה בכל הנוגע לחריגה מהעונש לו עותרת המאשימה, בהתחשב בכך שהנאשמת תידון למאסר ממש ולא לעבודות שירות כפי שהתבקש, ובכך שאינה מיוצגת בעת הזו וספק אם הבינה כי ניתן לחרוג לחומרא מהעונש לו עותרת המאשימה, ולפיכך לא ניתנה לה האפשרות להתגונן מפני החמרה שכזו - באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לחריגה לחומרא מהעונש שהתבקש על ידי המאשימה, הגם שמשמעות הדבר הינה השתת עונש קל על הנאשמת, נוכח מכלול הנסיבות.
אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים:
3 חודשי מאסר.
