הרשעה בעקבות ראיות נסיבתיות ללא הוכחת מניע

בית המשפט היתייחס גם למניעיו של המערער: "הרקע למעשי [המערער] כפי הנראה קנאתו של [המערער] לזוגתו נוכח התיישבותו של [המתלונן] על הספה לצידה ושעה שסבר כי [המתלונן] בהתנהגותו מנסה לכבוש את זוגתו". לאחר שסקר את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, קבע בית המשפט כי מיתחם העונש ההולם עומד על 10-5 שנות מאסר.

במוקד העירעור שלפנינו, ניצבת שאלת התגבשותו של היסוד הנפשי, הרצוני, הנידרש לצורך הרשעה בעבירה זו. קרי, האם נתכוון המערער ב'כוונה מיוחדת' לגרום למתלונן חבלה חמורה? אמנם כן, אין בידינו ראיות ישירות בנוגע לכוונת המערער בשעת מעשה.

דא עקא, גם מבלעדי התבטאויות מפורשות בנוגע לכוונתו של המערער, נוכל לבסס דבר קיומה של 'כוונה מיוחדת' בהסתמך על ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי ללמד על 'הנחת כוונה', או על 'חזקת כוונה'.

הלא ידענו, פעמים אין ספור, שלא נוכל לחדור לצפונות ליבו של העבריין, להוכיח בראיות ישירות את אשר היתרחש בנבכי נפשו שעה שביצע את המיוחס לו. בכך, אין דבר המונע אותנו מלאמוד ולהעריך מהי הכוונה המסתברת של מעשיו.

גם כזאת לא הוכח על-ידו, וממילא אין יסוד של ממש לזכּוֹתוֹ.

...

בית המשפט נימק בהרחבה את הכרעתו שלפיה גרסת המשיבה כי המערער הוא הדוקר – מקובלת עליו.

התיאורים הללו, כמות הדקירות, מיקומן ועומקן – מבססים את המסקנה, כי הדקירות בוצעו מתוך כוונה לגרום לתוצאותיהן.

אשר להתנהגות המערער לאחר האירוע, טוענת ב"כ המשיבה, כי היא אינה משפיעה על המסקנה בדבר קיומה של כוונה בעת ביצוע המעשים.

אשר לערעור שהוגש על חומרת העונש, סבורני, כי גם במישור זה דין טענות המערער להידחות.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין – ברציחתן בכוונה תחילה של שתי נשותיו – אישתו הראשונה אורית ז"ל, ואישתו השלישית ג'ני ז"ל. בית המשפט המחוזי קבע כי על בסיס הראיות הנסיבתיות שהונחו בפניו, המערער גרם למותן של שתי נשותיו ממניעים כלכליים ורומנטיים.

הלכה היא כי ההוכחה על דרך משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות צריכה להוביל למסקנה שהאפשרות המרשיעה היא האפשרות ההגיונית היחידה המתחייבת מחומר הראיות (ראו, למשל, [ע"פ 5793/02](http://www.nevo.co.il/case/6032791) דוד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (27.10.2003); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 165 (10.11.2011); [ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד](http://www.nevo.co.il/case/6061796)(4) 653 (2000); [ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו](http://www.nevo.co.il/case/5798700)(5) 221 (2002)).

בעניינינו, מנגנון ההמתה (אופן ביצוע העבירה) לא הוכח, ועניין זה מצטרף לראיות נסיבתיות בעלות עוצמה נמוכה כאמור, בצרוף העובדה כי המערער בעניינינו לא הודה בבצוע העבירה.

האם גם כעת, על רקע הראיות דלעיל, ניתן לומר שענייננו בצרוף מקרים גרידא? שהאקדח שירה הרוצח במערכה השלישית כלל לא הופיע במערכה הראשונה? איני סבור כך. לדידי, מכלול הראיות כמפורט לעיל, מעידות על כך שלא בצרוף מקרים עסקינן וכי המערער, הרוצח של ג'ני, לא איבד בנסיבות טבעיות את אורית, אישתו הצעירה והבריאה.

...

][ השופט י' אלרון: המערער הורשע ברציחתן של שתיים מנשותיו, אורית קופר ז"ל וג'ני מור-חיים ז"ל. אקדים ואומר, כי אני סבור שיש לזכותו מחמת הספק מההרשעה בגין רציחתה של אורית ולהותיר את הרשעתו ברציחתה של ג'ני על כנה.

יחד עם זאת, אני סבור כי במקרה שלפנינו המסקנה כי מותה של המנוחה בא לה מידו של המערער, הגם כי באופן שלא פוענח, מבוססת במידה של למעלה מספק סביר וכל תרחיש אחר שיש לו אחיזה עובדתית – אינו בנמצא.

כך או כך, נגיע למסקנה כי לא מתעורר ספק סביר ולא קיים תרחיש חלופי שיש לו אחיזה בראיות.

בחינת מותה של אורית לאור הממצאים שנקבעו בעניין רצח ג'ני אינה אלא בחינה נכוחה של מכלול ההתרחשויות, וביסוס המסקנה כי צירוף מקרים זה אינו מקרי כלל ועיקר.

באשר לדם שנימצא בזירה נקבע כי בדירה התגוררו רק המערער והמתלוננת ומשהמערער לא טען כי הדם שנימצא בדירה שייך לו, והוא אף לא זב דם, והמתלוננת ניצפתה חבולה ופצועה כאשר הגיעו השוטרים לחלצה מהדירה, אזי שאין בעובדה כי לא הוכח פורנזית שהדם שייך למתלוננת כדי לפגוע בערכן הראייתי- נסיבתי של טיפות הדם בזירה.

אמנם לא ניתן לומר כי מדובר בעבירה שקדם לה תיכנון, אולם הנסיבות שפורטו מצביעות על כך שלמערער היה מניע לתקיפת המתלוננת ואין מדובר בתקיפה ספונטנית לחלוטין שנעשתה בלהט הרגע.

לא ניתן משקל ראוי לטענת המערער לעניין הפגמים הראייתיים שנפלו בהתנהלות המישטרה, שבאו לידי ביטוי בהעדר תעוד חזותי של עדותה הראשונה של המתלוננת, הגדרת המערער והמתלוננת כ"בני זוג" לצורך הרשעתו בעבירה שלפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין ולסתירות הרבות שנפלו בעדויות העדים השונים.

...

אנו סבורים כי ניתן משקל לכל נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של המערער, כמפורט בגזר הדין.

כאמור, איננו סבורים כי מדובר בענישה חריגה באופן המצדיק התערבות ועל כן, יש לדחות את הערעור גם לעניין העונש.

בסיכומו של דבר – דינו של הערעור להידחות על כל חלקיו וכך אנו מורים.

נימוקי העירעור והתשובה לו במוקד העירעור הטענה, לפיה לא היה די בראיות הנסיבתיות לצורך הרשעת המערער בדין.

יחד עם זאת, קיימות ראיות אשר לשיטתי תומכות במידה מסוימת בחלקים מהותיים בגירסתו של המערער, כאשר אין ראיות אשר שוללות מעבר לספק סביר חלקים מהותיים אחרים בה. בחזרה על הדברים שנאמרו בבחינת השלב הראשון, לא הוכח שלמערער היה מניע לפגוע במנוח וממילא לא הוכח טיבו ועצמתו של מניע זה. הגם שמניע אינו מהוה יסוד מיסודות העבירה בה הורשע המערער, הרי שכאשר התשתית העובדתית מורכבת מראיות נסיבתיות בלבד, עשוי העדרו של מניע הנגלה לעין לעורר ספק באשמת הנאשם (עניין קלפון, בפיסקה 24; עניין מירופולסקי, בפיסקה 16).

...

רוצה לומר: כל ראיה נסיבתית בפני עצמה אולי ניתנת להסבר, גם אם הסבר דחוק, אולם בחינת הראיות במשולב מובילה למסקנה מרשיעה חד משמעית.

יוצא אפוא, כי הוכחו ראיות נסיבתיות משמעותיות: מניע, הבאת המנוח לזירת העבירה, הזדמנות לבצע את המעשה בעצמו, שקרים מהותיים והתנהגות מפלילה שלאחר מעשה; מנגד, מוצגת גרסת חפות של "מזדמן אקראי" שלא עומדת במבחני ההיגיון.

בסיכומו של דבר: דעתי אם כן, שונה מדעת חבריי ואני סבור כאמור שדין הערעור על כל חלקיו להידחות.

עוד הוא טען, כי בכתב האישום לא צוין כי בשיחות הטלפוניות בינו לבין בן דוד נעשה שימוש ב"שפת קוד" ועל כן לא היה מקום להרשיעו בהתבסס על כך; כי הוא לא היה מודע למעשיו של בן דוד אשר שיקר לו בשיחותיהם ולפיכך לא היתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעתו; כי הרשעתו מהוה אכיפה בררנית הן בשים לב ליתר האישומים בהם לא נכללה עבירה של ניסיון לרצח, והן בשים לב לכך שלא הוגש כתב אישום נגד מעורבים נוספים בפרשה; כי לא הוכח שהיה לו מניע לרצוח את מוסא; וכי נפלו מחדלי חקירה שונים שלחלקם בית המשפט המחוזי כלל לא נתן דעתו בהכרעת הדין, וליתר לא ייחס משקל מתאים.

אף אין לקבל את הטענה לפיה להררי לא היה מניע לפגוע במוסא ולפיה הוכח כי קיימים גורמים נוספים בעלי מניע לפגוע בו. הוכחת מניע אינה הכרחית לשם הרשעה בפלילים, ולא התרשמתי כי העדר הוכחתו של מניע במקרה זה פוגם במארג הראייתי המוצק שפורט לעיל (וראו למשל: ע"פ 3834/20 קלפון נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (29.7.2021); ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (1.12.2004)).

אלא שכפי שצוין לעיל, ראיות נסיבתיות מעצם טבען אינן מוכיחות כל אחת בפני עצמה ובאופן ישיר את מעשה העבירה, ועיקר כוחן הוא במשקלן הכולל והצטרפותן למארג אחד ממנו ניתן להסיק את המסקנה הלוגית בדבר קיומה של עבירה (ע"פ 1081/14 צעלוק נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (18.12.2016); ע"פ 9020/14 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (9.7.2015); עניין אלהואשלה, פסקה 56).

...

סיכומו של דבר, נוכח מכלול הטעמים המנויים לעיל, לדעתי דין ערעורו של הררי על הכרעת הדין, להידחות.

גם דינו של הערעור על גזר הדין להידחות.

נוכח כל האמור, אציע לחבריי לדחות גם את ערעורו של הררי על שני ראשיו.