הרשעה בעבירת הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח

הנתבע 3: ניסה להטעות את בית הדין בכך שהשתמש בתואר "עורך דין", לרבות במהלך 7 דיונים בבית הדין וכן בתצהירו מיום 2.6.2020, למרות שהורשע בעבירות של שליחת יד בכספי לקוח, הפרת חובת נאמנות ללקוח, אי שמירה על מיקצוע עריכת הדין, ואי מתן תשובה לתלונה, והושעה לצמיתות מלשכת עורכי הדין, בב"פ 1/18 לישכת עורכי הדין-ועדת אתיקה מחוז חיפה נ' עו"ד מוחמד דרויש.

מצאנו סתירות בגירסה העובדתית שמסר הנתבע 3 ובזו שמסר עו"ד אבו מוך, סתירות בין גירסתו של הנתבע 3 לבין גירסתו של עו"ד אבו מוך, וכן סתירות בין המסמכים המעטים שהוצגו לפנינו לבין הגרסאות השונות שהעלו הנתבע 3 ועו"ד אבו מוך במכתבים שהם מסרו לועדת הבחינה, בתצהיריהם ובעדותם בבית הדין.

...

בנסיבות המקרה דנן, ולאחר שהגענו כאמור לעיל למסקנה, כי הנתבע 3 לא עמד בתנאי הסף שנדרשו לאיוש משרת מנכ"ל המועצה - נפל פגם מהותי בהחלטת המועצה לבחור בנתבע 3 כזוכה לתפקיד מנכ"ל המועצה ועל כן – זכייתו מבוטלת.

נוכח כל האמור, התביעה - מתקבלת.

אנו קובעים כי החל מיום 1.1.2021 נתבע 3 יסיים את עבודתו כמנכ"ל המועצה.

מדובר בהמנעות ממתן מסמכים ללקוח לגבי כספי נאמנות; עיכוב כספי הנאמנות של הלקוח; שימוש בביטויים מעליבים ופוגעים כלפי ב"כ הצד שכנגד; נקיטת ביטויים מעליבים ופוגעים כלפי רופאי קופ"ח מכבי; נקיטת לשון משתלחת וחצופה כלפי בית המשפט והשופט היושב בדין; מסירת תיקים ומסמכים ללקוח באופן שיש בו כדי לפגוע בלקוח; עבירה אחת של אי מתן תשובה לתלונה.

לאור כל האמור, צדק בית הדין הארצי כשדחה את עירעורו של המערער בגין הרשעתו בעבירה זו. מסירת התיק והמסמכים ללקוח באופן שיש בו כדי לפגוע בלקוח ובהמשך הטיפול בענייניו.

עוד נקבע כי העברת התיקים באופן זה מהוה הפרה של החובה לפעול בנאמנות ובמסירות לטובת הלקוח ומעשה שאינו הולם את כבוד המיקצוע.

...

יוצא, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות ברובו.

מקובלת עליי עמדתו של בית הדין הארצי, לפיה אלמלא הפגמים שנפלו בהליך שהתקיים בעניינו של המערער והזמן הרב שחלף מאז שנעברו רוב העבירות מושא כתב הקובלנה, היה מקום להשית על המערער עונש השעיה בפועל.

התוצאה היא כי הערעור נדחה בעיקרו הן לעניין ההרשעה, הן לעניין העונש, ומתקבל בחלקו, על פי המפורט לעיל.

נמצא עוד להרשיע את המערער בעבירה של ניגוד עניינים והפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח.

...

המערער טוען כי לא היה מקום לדחות את ערעורו וכי היה מקום לזכותו מכל שיוחס לו. כפי שיובהר להלן, לאחר שעיינתי בחומרים שהוצגו ושמעתי באריכות את טענות הצדדים - איני מוצאת מקום לקבל את הערעור.

במקרה דנן, עת שאין זו הפעם הראשונה בה מורשע המערער בעבירה זו ובעברו השעיה קודמת של 30 חודשים, איני סבורה כי שגה בית הדין הארצי עת בחר להחמיר את הענישה ובוודאי שלא מדובר בסטייה מרמת הענישה המקובלת, באופן המצדיק התערבות של ערכאת ערעור, בשיקול הדעת של הגוף המשמעתי האמון על שמירת האתיקה בקרב חבריו.

סופם של הדברים הינו שהערעור נדחה במלואו; · לא הוכחו שיקולים זרים בעצם ההחלטה להגיש את הקובלנה על יסוד התלונה.

הערעור אפוא נדחה.

לפיו זוכה המערער מעבירה של שליחת יד בכספי פקדון, תוך שנותרה הרשעתו בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע, היתנהגות שאיננה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, הפרת חובת נאמנות ללקוח, עיכוב מסמכים שלא כדין וטיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון.

בגין מעשיו הנטענים, יוחסו למערער עבירות של שליחת יד בכספי פקדון, לפי סעיף 40 לכללי לישכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 (להלן- כללי האתיקה); מעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע (שלוש עבירות), לפי סעיפים 53 ו- 62 לחוק; היתנהגות שאיננה הולמת את מיקצוע עריכת הדין (שלוש עבירות), לפי סעיף 61(3) לחוק; הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח (שתי עבירות), לפי סעיף 2 לכללי לישכת עורכי-הדין, תשכ"א- 1961; עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88ו -61(1) לחוק; וטיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק.

...

לאור כל האמור, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-הקובלנה.

ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

לשון אחר, משנבצר מחבר המותב לחתום באופן פורמלי על הכרעת הדין, המקובלת עליו ועשה כן באמצעות הסמכה מלאה ומפורשת של ראש ההרכב, לחתום בשמו, אין בכך פסול לא כל שכן, כזה היורד לשורש העניין.

סוף דבר, ומכל הטעמים שהובאו לעיל, הערעור על הכרעת-הדין נדחה.

בהכרעת דינו החליט בית הדין המחוזי לזכות את המערער מחמת הספק מבצוע עבירות בדבר הפסקת ייצוג שלא כדין ואי מתן הודעה ללקוח על הפסקת ייצוג, אך החליט להרשיע את המערער בעבירות בדבר הפרת חובת הנאמנות והמסירות כלפי הלקוח, פגיעה בכבוד מיקצוע עריכת הדין, והתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין בגין אי מתן מענה לתלונה.

...

עוד צוין על ידי בית הדין הארצי כי, הוא לא שוכנע שמהלכי המערער הוו אסטרטגיה ולא זלזול בהחלטות שיפוטיות; טענות המערער לוקות בחוסר סבירות ונוגדות את השכל הישר; אין בהכרעת בית הדין המחוזי כדי לחייב עורך דין להחתים לקוח על כל אסטרטגיה; עם זאת, קיימת חזקה שלפיה הלקוח מצפה שעורך דין יפעל בהתאם להחלטות שיפוטיות; חזקה זו אינה חלוטה, ואולם מקום שבו עורך דין מבקש לסתור חזקה זו, הוא יתבקש לעשות זו על דרך קבלת הסכמה מדעת של הלקוח; הסכמה מדעת ניתן להשיג באמצעות מסמך בכתב חתום על ידי הלקוח שבו יצוין שעורך הדין הסביר ללקוח את האסטרטגיה המתוכננת, השלכותיה והסיכונים הטמונים בה. בסופו של דבר לא מצא בית הדין הארצי עילה להתערב בהכרעת דינו של בית הדין המחוזי, בהיותה מנומקת היטב ומבוססת הן עובדתית והן משפטית.

לא רק זאת, סבורני כי בתי הדין נקטו בגישה מקלה ומתירנית בעניין זה, כאשר השאירו פתח להכרה באסטרטגיה קיצונית של התעלמות והפרה של החלטות וצווים של בית המשפט כחלק מאסטרטגיה לניהול הליך על ידי עורך דין; מדובר באסטרטגיה מגונה החותרת תחת סמכותו, תפקודו וכבודו של בית המשפט, ובתור שכזו מהווה הפרה בוטה לנורמות אתיות מושרשות כמפורט בכלל 2 לכללי האתיקה וסעיף 54 לחוק הלשכה.

סבורני, כי העונש שהוטל על ידי בית הדין הארצי אינו חורג, ודאי לא במידה משמעותית, מהענישה המקובלת בעניין זה, באופן המצדיק התערבות ערכאת ערעור בגלול שלישי.

סוף דבר – הערעור נדחה.