הגם שככלל אין מקום לבטל הרשעה בעבירות תיכנון ובניה - סוג העבירה, בנסיבות המסויימות של התיק שלפני, ובפרט קיומה של הגנה מן הצדק, לא תומך בהעדפת ההרשעה על פני ביטולה [ענין גבאי; פס"ד חמו; ת"פ (מחוזי-ב"ש) 69476-07-20 מדינת ישראל רשות המסים נ' דוד ציון דוד ואח' (4.7.21); עפ"א (מחוזי-חי') 14091-02-18 אופנהיימר נ' המועצה האזורית מנשה (2.11.18) והאסמכתאות בהם].
...
לצד זאת ניתן לטעמי להיעזר באמות המידה ואבני הבוחן שנקבעו בתיקון 113 ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובכלל זה הערכים החברתיים, מידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירה והפסיקה הנוהגת, כדי לקבוע אם מתקיים התנאי השני, קרי האם סוג העבירה, בנסיבותיה, ושיקולי ענישה אחרים מאפשרים ביטול ההרשעה - ואפנה תחילה לבחינה זו.
מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי מדובר בעבירות שאין להקל ראש בחומרתן, ורק במקרים חריגים, ניתן להורות על ביטול הרשעה בעבירות לפי חוק התו"ב [סעיפים 34–38 לפסק דינו של כב' הש' אינפלד ב-עפמ"ק (באר שבע) 51267-12-18 אלשיך נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "נגב מזרחי" (30.4.19) (להלן: פס"ד אלשיך)].
סוף דבר
הנאשם הורשע בעבירה חמורה של שימוש אסור במקרקעין.
אשר על כן, אני קובעת שהנאשם ביצע את העבירה, אולם מצאתי כי באיזון בין האינטרס הציבורי לבין שיקולי הגנה מן הצדק ונסיבותיו האישיות של הנאשם, כמפורט לעיל – אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, בהתאם לסעיף 192א ל-חוסד"פ ובנוסף:
הנאשם יצהיר על התחייבות בסך 5,000 ₪ לבל יעבור, במשך שנה מהיום, עבירות על חוק התו"ב.
על הנאשם להצהיר על ההתחייבות היום.
אני מורה לנאשם להרוס קירות וגג עבודה 1 (להלן: צו ההריסה).