הרשעה בעבירות על חוק לשכת עורכי הדין בישראל

בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי קבעו כי המערער הפר את חובת הסודות כלפי המתלוננת וכי יש להרשיעו בעבירה על סעיף 61(2) לחוק לישכת עורכי הדין וסעיף 19 לכללי האתיקה.

המחברת מציינת כי הגישה הדומינאנטית במשפט האמריקאי אינה רואה בחשיפת חומר חסוי בשוגג משום ויתור על החיסיון ומזכירה פסיקה ישראלית, על פיה התירו בתי המשפט שימוש בראיות חסויות אשר הגיעו לידי הצד שכנגד עקב טעות משרדית (ת"א (מחוזי י-ם) 139/50 הוצאה עברית בע"מ נ' ההסתדרות הציונית העולמית (1954); ת"א (שלום ת"א) 74932/04 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' בן צדוק (2008).

...

יחד עם זאת, במקרה זה אני סבור כי יש מקום להתערב בהכרעתו של בית הדין הארצי, כפי שיוסבר להלן.

המסקנה היא כי המערער לא הפר את חובת הסודיות בטרם קיבל את המסמכים האמורים מעו"ד נוג'ידאת.

לאור כל האמור, הערעור מתקבל ויש לזכות את המערער מהעבירה בה הוא הורשע.

שאלה 1 - דיוני נוסח השאלה: "לאחר שהורשע בעבירת שוד הגיש שמשון בקשה למשפט חוזר בעקבות המצאותה של ראיה חדשה המוכיחה את טענותיו בתיק. במהלך הדיון בבקשה נפטר שמשון והותיר אחריו את רעייתו דלילה. מה הדין?

לא בכדי לא מעוגן מוסד זה בחוק סדר הדין הפלילי, אלא בחוק בתי המשפט [סעיף 31], ולא בכדי התקנות לעניין זה (סדרי דין במשפט חוזר) נסמכות על חוק בתי המשפט.

יוזכרו בנקודה זו גם דברי כב' השופט רובינשטיין בהקשר רלוואנטי לעניינו ולפיהם:- "שאלות איזטוריות שלעתים אין התשובה עליהן ברורה דיה, או קשות באופן בולט כך שמתי מעט יוכלו להשיב עליהן, עלולות להחטיא את המטרה גם אם מצויות הן בגדר הסכמות; ואולם, אין פירוש הדבר שבית המשפט יתערב בהן ככלל, לאחר שנבחנו בפורומים מקצועיים של הלישכה. אבל אי ההתערבות אינה פוטרת את הלישכה מבחינה עצמית מתמדת" [בג"ץ 6250/05 איציק לוי נ' לישכת עורכי הדין בישראל (20.10.05)].

שאלה 15 - מהותי נוסח השאלה: "בספר החוקים הישראלי מופיעות עבירות פליליות שנחקקו בשנת 1951, אשר נוסחן הוא: הפוגע במזיד בעץ פרי, דינו – מאסר חמש שנים; הפוגע בהתרשלות בעץ פרי – דינו מאסר ארבע שנים. הפוגע בעץ נוי, דינו – מאסר ארבע שנים; המנסה לפגוע בעץ נוי, דינו – מאסר. בשנת 2020 ניכנס לתוקפו חוק מתקן שהתייחס לעבירות אלה, אשר נוסחו הוא: בסעיף 1 תמחק המילה 'במזיד'.

...

בנסיבות אלה, כשבפניי שאלה הלוקה באי בהירות שורשית, הגעתי לכלל מסקנה שיש לפסלה.

סוף דבר, ביחס למרבית השאלות, על הפרק מצד העותרים, טענות שאין בהן הרבה ממש.

השאלה שנפסלה מובילה למסקנה שהיתה העתירה מוצדקת מבחינת העותרים 2, 4, 5 בעתירת בלינדר; ומבחינת העותרים 5, 8, 9 בעתירת כספי.

המערער הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו, בשבע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא בחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: "חוק העונשין"]; עבירה אחת של ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא ביחד עם סעיף 25 בחוק העונשין; עבירה אחת של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא בחוק העונשין; עבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 בחוק העונשין; ושתי עבירות של היתחזות לעורך דין, לפי סעיף 97(א) בחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 [להלן: "חוק לישכת עורכי הדין"].

והפרשה בכללה, פגעה מטבע הדברים באמון הציבור והרשויות בעורכי הדין [ראה והשווה ע"פ (י-ם) 40135/07 סלומון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.09.2007)].

וקובעים שהמאסר על תנאי על עבירה לפי סעיף 97 בחוק לישכת עורכי הדין יהיה של 4 חודשים למשך 3 שנים מיום שיחרור המערער מהמאסר.

...

כערכאת ערעור, איננו מוצאים צורך להכריע בענין זה, שכן בסופו של דבר השאלה העיקרית שיש לבחון בערעור על עונש הינה הלימת העונש למעשי העבירות בנסיבותיהם ולמידת אשמו של הנאשם.

בנותננו דעתנו למעשי המערער; לעבירות בהן הורשע; להיקף המעשים והימשכותם; לסכומי הכסף המצטברים שהוא גבה שלא כדין; להודאת המערער; לעונשים שהוטלו במקרים הדומים במאפייניהם המרכזיים לענייננו; לחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות ועד היום; לנסיבות המערער; למאמצים שהוא עשה לפצות את נפגעי העבירות; לסכום הכסף שהופקד לטובת פיצוי נפגעי העבירות ולסכום הכסף הנוסף שהמערער מעמיד לטובת פיצוי נפגעי העבירות; ולעמדה העונשית שהתביעה הסכימה להציג במקרה שהמערער היה מפקיד סך של 100,000 ₪ לפיצוי נפגעי העבירה; נראה לנו שתקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער גבוהה מהראוי וכך גם סכום הקנס.

בשולי הדברים נאמר, כי לא מצאנו טעם לפגם בכך שבית המשפט לא מצא לנכון לקבל על המערער תסקיר של שירות המבחן.

בבית המשפט העליון בר"ש 1207/21 לפני: כבוד השופט מ' מזוז המערערת: שירה וקנין שוקרון (שרמן) נ ג ד המשיבה: ועדת האתיקה הארצית של לישכת עורכי הדין בישראל בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר) מיום 18.1.2021 בעב"י 31008-10-20 בשם המבקשת: בעצמה ][]החלטה

נגד המבקשת הוגשו שני כתבי קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין מחוז תל-אביב (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי): כתב הקובלנה הראשון מייחס למבקשת עבירות של איסור הטעה, לפי כלל 34 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה); פגיעה בכבוד מיקצוע עורכי הדין, לפי סעיף 53 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק); והתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(1) לחוק.

על-פי הנטען בו, במכתבה מיום 16.12.2018 לועדת ההיתמחות, כתבה המבקשת כי "בקרוב מאוד עו"ד אפי נווה יעמוד לדין – בגין פשעים נגד האנושות – ויוצא להורג, לבקשת הציבור הרחב, ראשי ממשלות חברי כנסת, שרים וכל נפגעיו...". ביום 9.1.2020 המבקשת הורשעה בעבירות שיוחסו לה בכתבי הקובלנות, למעט בעבירה של איסור הטעה, ממנה זוכתה מחמת הספק.

...

כן הודגש, כי "יש לזכור כי מדובר במי שעדיין לא התקבלה כחברה בלשכה וראוי הוא כי תפנים, כבר כעת את ההתנהגות המצופה מעורך דין". מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוענת המבקשת כי קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית בעניינה נעדרות בסיס בחומר הראיות, וכי "נוכח העובדה כי טענות המבקשת כלל לא נידונו בבית המשפט קמא, דחיית בקשת ערעור זו תגרום למבקשת עיוות דין חמור". לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

עוד טען, כי מעולם לא היתקיים, בנוכחותו או בנוכחות מי מטעמו, הליך משמעתי כלשהוא בעיניינו, הוא מעולם לא הושעה על ידי לישכת עורכי הדין בישראל, ומעולם לא הורשע בעבירה כלשהיא.

...

אין בידי לקבל את טענת המשיב, לפיה במסגרת פעילותו הנטענת להקמת מגדל העיריה בשטח בתים 16, 18 ו - 20 ברח' חסן שוקרי, הוא נדרש להימצא על גג בית מס' 18 לכל אורך שעות היממה, לרבות בשעות הלילה, משום שעליו להתנהל מול ניו יורק; בעניין זה מצאתי לנכון להעדיף את עדות המבקש, לפיה אין על הגג כל משרד או מבנה אחר ממנו ניתן להתנהל מול ניו יורק או בכלל, אלא רק דירה נטושה וריקה.

אבהיר, כי גם לו הייתי מקבלת את טענת המשיב לפיה פעל מתוך כוונה טובה ורצון לסייע לעד - וכאמור, אינני מקבלת טענה זו - ברי כי עדיין היה עליו לקבל את הסכמתו ליטול מידיו מסמך שאינו שייך למי מהם; וברי כי היה עליו לקבל את הסכמתם של הצדדים לחוזה, קרי, המבקש והשוכר, לצלם את המסמך ולשמור את אחד הצילומים ברשותו.

סיכום מכל האמור לעיל מצאתי לנכון להורות למשיב: להימנע מליצור כל קשר, בעצמו ו/או באמצעות אחרים, עם המבקש ו/או עם בני משפחתו, וזאת בכל אמצעי ובכל צורה שהיא, לרבות באמצעות דואר אלקטרוני ו/או במסגרת פלטפורמות אחרות במרשתת; לא להטריד את המבקש או את משפחתו, לא להפריע לשלוות חייהם, לא לבלוש אחריהם, לא להתחקות אחרי מעשיהם, לא לפגוע בפרטיותם, ולא לאיים עליהם בכל צורה שהיא.