גם בדיון שלפני לא הועלו טענות בסוגיה זו.
העירעור
טענתו העיקרית של המערער הנה כי בפסק דינו התמציתי לא היתמודד בית המשפט עם הסוגיות הרלוואנטיות ליישומו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, וכי היתעלם מעובדות מהותיות שהעיקריות שבהן היא הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה, בו הורשע מתן בנהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה ונגזרו עליו חמישה חודשי פסילה.
מקובלת עלי מסקנתו של כב' השופט קידר, כי נתגלו סתירות רבות בגירסאות עדי התביעה, אולם נשאלת השאלה האם סתירות אלה מובילות למסקנה לפיה מתן לא נהג ברכב בעת התאונה, והודעתו לחברת הביטוח לפיה הוא זה שנהג, הנה שקרית.
...
המחלוקת בין המערער למשיבה 1 התמקדה בטענת המשיבה, לפיה מתן לא נהג ברכב בעת התאונה וכי הודעות המבוטח לחברת הביטוח כללו סתירות ואי דיוקים המובילים למסקנה, לפיה המבוטח מסר למבטחת עובדות כוזבות, או שהעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח והדבר נעשה בכוונת מרמה ומשכך, יש לפטור את המבטחת מחבותה כלפיו (הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981), להלן: "חוק חוזה ביטוח").
בדיון מקדמי בתביעה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה המערער והמשיבים ישלמו לעוזי רוזוריו 20,000 ₪ כמימון ביניים וכי הלה "יצא מהתביעה בכובעו כבעל דין, וההליך ימשיך וינוהל בין הנתבעים בסוגיית החבות בלבד".
לפיכך, נותרה לפני בית המשפט המחלוקת אשר לחבות המבטחת, משיבה 1 בהתייחס לטענתה לפיה מתן לא נהג ברכב אלא אדם בשם ויטלי שאינו מחזיק ברישיון נהיגה והיה שתוי בעת האירוע.
סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, קובע:
"(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
למרבה הצער, בית המשפט קמא לא התייחס בפסק דינו לפסק הדין המרשיע, ובמשמע גם לא בחן את משקלו הראייתי.
נראה כי, בית המשפט והצדדים גם לא התייחסו להוראות סעיף 42ג לפקודה הקובע, כי המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק אינם רשאים להביא ראיה לסתור.
לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה 1 לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה, וכן לשלם למשיבה 2 ולעוזי רוזוריו את נזקיהם כפי שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום.