הרשעה במתן עדויות סותרות

כך גם לא ניתן לבסס הרשעה בעבירות האלימות, אשר סתרו עדויות שונות שנשמעו.

...

עוד נטען כי חרף העובדה שבית המשפט המחוזי עמד על הצורך בהרתעת הרבים, העונש שהושת בסופו של דבר אינו מגשים תכלית זו ואינו עולה בקנה אחד עם הנטייה הברורה להחמיר במקרי אלימות מינית ופיזית המתבצעים במסגרת התא המשפחתי.

דיון והכרעה דעתי היא כי דין ערעור המערער להידחות על שני חלקיו, ודין ערעור המשיבה להתקבל, וכך אציע לחבריי שנעשה.

הערכת המסוכנות העדכנית מיום 1.12.2022 שהוגשה לנו, בה נקבע כי למרות שרמת המסוכנות המינית הנשקפת מהמערער היא נמוכה כלפי כולי עלמא, מסוכנותו המינית כלפי נשים עמן מצוי בקשר זוגי או אינטימי, עולה לרמה בינונית וזאת כחלק מניהול מערכת יחסים זוגית אלימה – תומכת אף היא במסקנה האמורה.

גם בדיון שלפני לא הועלו טענות בסוגיה זו. העירעור טענתו העיקרית של המערער הנה כי בפסק דינו התמציתי לא היתמודד בית המשפט עם הסוגיות הרלוואנטיות ליישומו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, וכי היתעלם מעובדות מהותיות שהעיקריות שבהן היא הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה, בו הורשע מתן בנהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה ונגזרו עליו חמישה חודשי פסילה.

מקובלת עלי מסקנתו של כב' השופט קידר, כי נתגלו סתירות רבות בגירסאות עדי התביעה, אולם נשאלת השאלה האם סתירות אלה מובילות למסקנה לפיה מתן לא נהג ברכב בעת התאונה, והודעתו לחברת הביטוח לפיה הוא זה שנהג, הנה שקרית.

...

המחלוקת בין המערער למשיבה 1 התמקדה בטענת המשיבה, לפיה מתן לא נהג ברכב בעת התאונה וכי הודעות המבוטח לחברת הביטוח כללו סתירות ואי דיוקים המובילים למסקנה, לפיה המבוטח מסר למבטחת עובדות כוזבות, או שהעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח והדבר נעשה בכוונת מרמה ומשכך, יש לפטור את המבטחת מחבותה כלפיו (הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981), להלן: "חוק חוזה ביטוח").

בדיון מקדמי בתביעה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה המערער והמשיבים ישלמו לעוזי רוזוריו 20,000 ₪ כמימון ביניים וכי הלה "יצא מהתביעה בכובעו כבעל דין, וההליך ימשיך וינוהל בין הנתבעים בסוגיית החבות בלבד". לפיכך, נותרה לפני בית המשפט המחלוקת אשר לחבות המבטחת, משיבה 1 בהתייחס לטענתה לפיה מתן לא נהג ברכב אלא אדם בשם ויטלי שאינו מחזיק ברישיון נהיגה והיה שתוי בעת האירוע.

סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, קובע: "(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." למרבה הצער, בית המשפט קמא לא התייחס בפסק דינו לפסק הדין המרשיע, ובמשמע גם לא בחן את משקלו הראייתי.

נראה כי, בית המשפט והצדדים גם לא התייחסו להוראות סעיף 42ג לפקודה הקובע, כי המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק אינם רשאים להביא ראיה לסתור.

לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה 1 לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה, וכן לשלם למשיבה 2 ולעוזי רוזוריו את נזקיהם כפי שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום.

יחד עם זאת, סברה דעת הרוב כי אף שניתן להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה, הרי שלאור הסתירות בגרסאותיה של המתלוננת יש להסתמך עליה רק מקום שיש חיזוקים לגירסתה, ואלו קיימים ביחס לעבירות האלימות בלבד ולא ביחס לעבירת המין.

...

גם כאן מקובלת עלי הכרעת בית המשפט המחוזי כי המערער פצע את אצבעה של המתלוננת בכוס זכוכית לאחר שזו בישרה לו על הריונה וכי אין בסתירות הנטענות כדי לפגום במהימנות גרסתה.

גם אני סבור כי אין סתירה הכרחית בין הדברים שמסרה בשתי ההודעות וכי די בהבהרת המתלוננת בעדותה לפיה באותו יום שישי גילתה בעצמה כי היא הרה, סיפרה את הדבר למערער, שבתגובה חתך את אצבעה, כדי לקבוע כי היא מסרה גרסה עקבית ביחס לתגובתו האלימה של המערער לבשורת ההריון ולמועדה.

כך גם מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמתלוננת שללה בעדותה כי באותו ערב קיימה יחסי מין עם המערער לפי דרישתו ומשום שחששה ממנו – פרט שמסרה בהודעתה השנייה – אינה גורעת ממהימנותה.

בגזר דינו, היתחשב בית המשפט המחוזי, בין היתר, בחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, ובנסיבותיו האישיות של המערער, וגזר עליו עונש של 9 חודשי מאסר בפועל, ועונשים נלווים ובכלל זאת תשלום קנס בסך 3,000 ש"ח. תמצית טענות הצדדים בעירעור בערעורו על הכרעת הדין טוען המערער שלוש טענות מרכזיות בכל הנוגע להרשעתו באישום הראשון: האחת, כי אין ליתן אמון בעדות המתלונן נוכח סתירות ואי דיוקים העולים מגרסאותיו השונות; השניה, כי לא ניתן משקל הולם לעדותם של שניים מעדי ההגנה (שאף אחד מהם לא נכח בארוע התקיפה) אשר תמכו בגירסתו של המערער; השלישית, כי נפלו בתיק מחדלי חקירה חמורים המצדיקים את זיכויו בדין, בין היתר בשל כך שלא הופקו מימצאי ד.נ.א מהסכין אשר נתפסה בזירה.

...

לנוכח כל האמור, ומשקבע בית המשפט המחוזי קביעות מהימנות כה מובהקות לעניין עדות המתלונן – יש לדחות את הטענה כי אין ליתן אמון בעדותו, או כי יש להתערב בממצאים אלו.

איני מקבל גם את טענת המערער לפיה היה ראוי להעניק משקל ראייתי משמעותי יותר לעדותם של עדי ההגנה עלי נאסר ואחמד זועבי.

סוף דבר – הערעור נדחה.

המערערת הורשעה וניתן גזר הדין אשר בגדריו ביהמ"ש קמא השית על המערערת עונש פסילה מלנהוג למשך 3 חודשים, פסילה על תנאי וקנס בסך 500 ₪.

חו"ד הבוחן מבוססת על עדויות אלו, ובין אם תוגש חו"ד נגדית או דוחות פעולה של שוטרים נוספים (שגם על חשיבותם לא עמדה המערערת) הדבר לא ישנה ואף לא ישליך על היתרשמותו של ביהמ"ש מהעדים – היתרשמות העומדת ביסוד ההרשעה (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 296 (1997); רע"פ 216/13 יוסף זלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 והאסמכתאות שם (14.1.13).

ועוד, חשוב להזכיר כי זיכרונו של עד אינו מכשיר הקלטה ואך טבעי הדבר כי בין עדויות עדים שנכחו במקום יהיה שוני ביחוד בנסיבות האופפות את הארוע המרכזי וכאשר העדויות נימסרו בחלוף שנים מקרות התאונה (ע"פ 2604/14 בלאל קואסמי נ' מדינת ישראל, פס' 18(24.2.15); מכאן, "הסתירות" עליהן הצביעה המערערת בהודעת העירעור לא נוטלות, כהוא זה, מהתרשמותו של ביהמ"ש קמא מעדי התביעה.

...

לא זו אף זו, גם לא שוכנעתי כי חשיבות הראיות להגנת המערערת גוברת על עקרון סופיות הדיון וכי קיים סיכוי ממשי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש קמא.

זהו מקרה מובהק ליישומו של כלל זה, ולאחר עיון מעמיק בתיק קמא ניתן לקבוע כי המערערת לא הצביעה על אף טעות או חוסר היגיון שיחייבו הסקת מסקנה הפוכה או למצער המקימים את הספק לו היא מייחלת.

מכל האמור אני סבור כי דין הערעור, על שני חלקיו, דחיה.