מקרה שהיה, כך היה:
נגד שלושת הנתבעים הוגש לבית משפט מחוזי בחיפה ב-ת"פ 26518-12-10 כתב אישום המייחס להם עבירות של חטיפה לשם סחיטה או איומים, שוד בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, קשירת קשר לבצוע פשע עבירה ושיבוש הליכי משפט (להלן: "ההליך הפלילי").
בנידון הוסיף נתבע 3 וטען שככל הנראה הפרקליטות עמדה על דעתה להרשיעו בכתב האישום המתוקן בעקבות מיסרון שנשלח לו על ידי נתבע 1 בשפה הרוסית, אשר תורגם באופן המייחס לו מעורבות בתכנון ובביצוע העבירות שיוחסו לו, בעוד כי בהתאם לחוות הדעת של מומחה בשפה הרוסית, המצורפת לבקשה, ניתן לייחס לאותו מיסרון משמעות אחרת.
...
כן נפסק כי רשות להבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות תינתן במקרים "שבהם עלול איסור הבאתן לגרום לתוצאה, אשר לפי תחושתו של השופט היושב בדין, היא בלתי צודקת בעליל או מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו......וכן כאשר קיים חשש סביר שסתימת פיהם של המערערים או מניעתם מלהוכיח ...... עלולה לגרום לעיוות דין.....".
על אותה הלכה חזר בית המשפט, כב' השופט עמית, בפסק דין ח'לף לעיל, באומרו:
"... כפי שמורה לשון הסעיף, מקום בו השתכנע בית המשפט כי דחיית בקשה להביא ראיות סותרות תביא לעיוות דין, רשאי בית המשפט להיעתר לבקשה מטעמים שיירשמו. ההלכה פירשה חריג זה בצמצום, וכבר נקבע כי רשות זו תינתן לא בנקל ובנסיבות מיוחדות, כגון מקום בו תחושתו של השופט היושב בדין היא כי עלולה להיגרם 'תוצאה בלתי צודקת בעליל' או כזו ה'מקפחת' קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו"' (שם, פסקה 4).
לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
אני קובע דיון מקדמי נוסף ליום 07.02.19 בשעה 10:00.