בעניינינו, ביום 11.6.2018 הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה לפי סעיף 4 לחוק, בה ביקשה להורות על הסרת אתרי אינטרנט המפרסמים פרסומים בדבר מתן שירותי זנות של בגירים (להלן: אתרי האנטרנט), עבירה לפי סעיף 205ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
עוד נטען כי מטרת החוק היא לאפשר פעולה נגד אתרי אינטרנט שלא ניתן לאתר את בעליהם, אך בעניינינו, ובפרט כאשר מתקיימת חקירה פלילית מקבילה, אין להסיר את האתר אלא אם בעליו יורשע בעבירה במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדו.
...
סעיף 4 לחוק עוסק בסמכות ליתן צו הסרה של אתר אינטרנט, וקובע כלהלן:
"מצא בית המשפט כי התקיימה אחת העילות למתן צו הגבלת גישה כאמור בסעיף 2(א), והשרת שעליו מאוחסן אתר האינטרנט נמצא בישראל או שהוא בשליטת אדם הנמצא בישראל או בשליטת תאגיד הרשום בישראל, לא יורה על מתן צו הגבלת גישה או צו הגבלת איתור ויורה על הסרתו של האתר מהרשת, בתנאים שיקבע, אלא אם כן מצא שהסרת האתר מהשרת אינה אפשרית בנסיבות העניין או כי יש טעמים מיוחדים אחרים להימנע מהסרה כאמור".
אחת מהעילות למתן צו הגבלת גישה הנזכרות בסעיף 2(א) לחוק היא כי הגבלת הגישה לאתר האינטרנט חיונית למניעת המשך ביצוע העבירה באמצעות פעילות האתר.
לפיכך, אני סבורה כי קביעה גורפת לפיה דיון בבקשה למתן צו יושהה עד לאחר מיצוי החקירה הפלילית מרוקנת את החוק מתוכנו ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו ועם לשונו.
לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי לא היה מקום לכרוך את ההליך למתן צו ההסרה עם סיום החקירה הפלילית המתנהלת במקביל בעניינו של המשיב, וכי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון ענייני בבקשה ולא לדחותו עד לאחר סיום החקירה.
סוף דבר: הדיון בגוף הבקשה למתן צו הסרה מכוח סעיף 4 לחוק יתקיים בבית המשפט המחוזי בהקדם האפשרי, וללא תלות במועד סיום החקירה בעניינו של המשיב.
