הרמת שק מלט בעבודה וכתוצאה מכך פגיעה בעמוד השדרה

עבודתו של התובע היתה הגורם העקרי להופעת פריצת הדיסקוס ברמה L5-S1 וכן לניתוח שנידרש כתוצאה מכך" (ההדגשות לא במקור – א.ק.).

בתשובות לשאלות ההבהרה מ-2.12.15 קבע המומחה, ד"ר א. ברוסקין, כלהלן: "א. עובדות המקרה בתיק זה מתארות את תנאי עבודתו של התובע כמכלול ולא בצורה דקדקנית על כל סעיף בנפרד. לא תוארה עוצמת החשיפה ותדירות החשיפה לרטט, לא צוינו בפרוטרוט המשקלים המדויקים אותם הרים התובע בכל שעה ספציפית ביום, לא צוינה זוית ההתכופפות בכל פעם שהרים שק מלט של 50 ק"ג או כאשר הניח בלוקים על התיקרה. בעובדות המקרה תוארו תנאי עבודה קשים של קבלן שלד ושיפוצים שללא כל ספק הביאו לפגיעה בעמוד השידרה.

...

תהליך מיקרוטראומטי משול לטיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות במשך זמן רב. מכלול תנאי עבודתו של התובע, העומסים, המשקלים, עבודה בתנאים לא פיזיולוגיים וחשיפה לרטט והם אלה אשר הביאו לתהליך המיקרוטראומטי בעמוד השדרה שהביא בסופו של דבר לפריצת הדיסקוס.

על כן הבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף – נדחית בזאת.

לאור האמור לעיל אנו קובעים, כי על פי חוות הדעת של ד"ר א. ברוסקין סבל התובע מכאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין על רקע פריצת דיסקוס ברמה L4-L5, הנובע מפגיעות זעירות מצטברות ובלתי הפיכות על פי עקרון המיקרוטראומה.

השופטת רונית רוזנפלד המערער טוען כי ביום 3.5.09, בהיותו בעבודה, הרים שק מלט וכתוצאה מכך נפגע בעמוד השידרה.

...

לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו על פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.

מסקנת בית הדין לפיה המערער לא הוכיח קרות אירוע תאונתי שאירע לו בעבודה ביום 3.5.2009 כנטען על ידו, מבוססת היטב בתשתית הראייתית כפי שנפרשה לפניו, ולא מצאנו מקום להתערב בה. אשר על כן, דין הערעור להידחות.

סוף דבר משלא עלה בידי המערער להוכיח כי אירע לו בעבודה אירוע תאונתי בו נפגע בגבו, דין הערעור להידחות.

רקע  לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 9.12.1955, כתוצאה מתאונת עבודה מיום 25.5.05 בהיותו פועל בנין אצל הנתבעת 1.

בנוסף, טען התובע, כי עובר לתאונה לא סבל מפגיעה שורשית בחוליות עמוד השידרה, זאת ניתן ללמוד, בין היתר, מעברו התעסוקתי וממאפייני עבודתו ועסוקו עובר לתאונה, ואילו המומחה קבע כי יש לנכות מחצית בגין מצב תחלואי קודם.

בעוד שהתובע שב וטען, לאורך כל ההליך, כי היה פועל פשוט בלבד וכי בעלותו בנתבעת 1 נבעה מכך שהוא שהביא את הפרויקטים לשותפות אך שימש בפועל לא כמנהל אלא כפּועל המיתמחה בעבודות בנין מסוימות, טוענת הנתבעת כי התובע הוא בעלי הנתבעת 1, במחצית, ושימש בפועל בתפקיד ניהולי.

משקל השק הופיע לראשונה, במסגרת ההליך המשפטי, כאשר לדברי התובע, נפגע בנסיבות הנטענות בתצהירו, במהלך הרמת שק מלט במשקל כבד, 50 ק"ג. התובע נאלץ להמתין עד לתום יום העבודה וחזר לביתו ברכבו של מנהל העבודה.

...

ואולם, מעבר לצורך, אוסיף ואומר כי גם אם המסקנה היתה כי הנתבעת 1 אחראית, תוך חיוב התובע באשם תורם בשיעור ממשי, אזי סכום הפיצוי היה "נבלע" בתקבולי המל"ל הגבוהים.

יוצא כי סך הפיצוי לתובע, לו היתה מתקבלת התביעה, היה עומד על 3,515,000 ₪.

סוף דבר התוצאה היא כי התביעה נדחית.

לטענתו, הוא נפגע בגבו במהלך עבודתו ביום 7.4.2006, בעת שהרים שק מלט באתר בניה של המערערת.

עוד נקבע כי נכותו הרפואית של המשיב בגין ההגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני הנה בשיעור של 10%, והנכות הרפואית בגין הירידה בתחושה בכף הרגל הנה בשיעור של 5%.

בגין הפסדי הישתכרות לעתיד נערך חישוב אקטוארי לפי בסיס שכר של 8,500 ₪, ולכן נפסק פיצוי בסך של 217,242 ₪, וכנגזרת מכך, פיצוי בגין פגיעה בפנסיה בסך של 24,450 ₪.

לדידם, לא היה מקום לקבוע למשיב נכות נויורולוגית בשיעור של 5% ולא היה מקום לקבוע לו נכות תפקודית בשיעור של 10%, שכן לא נותרה לו נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה.

...

דין הבקשה להדחות.

ברע"א 3299/13 משה סיידון נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 05.12.2013), נפסק כי: "כלל ידוע הוא כי לא תתאפשר כדבר שבשגרה הגשת ראיות חדשות לערכאת הערעור, אשר לא היו בפני הערכאה הדיונית ערב מתן פסק הדין. הרציונאל הברור העומד מאחורי הכלל קשור בתפקידה של ערכאת הערעור ככזו שנועדה לבחון האם בהינתן התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה בפני הערכאה הדיונית המסקנה המשפטית אליה הגיעה נכונה וצודקת בנסיבות העניין. גישה אחרת תפגע בסופיות הדיון ועלולה לגרום לשמיעת הראיות בשני גלגולים. לכך יש להוסיף גם כי לרוב נהנית הערכאה הדיונית מיתרון של התרשמות מהעדים והראיות שהובאו בפניה ובחינת מהימנותם." ראה גם רע"א 5421/13 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ (פורסם בנבו, 01.10.2013): "תקנה 457 לתקנות קובעת כנקודת מוצא כי לבעלי הדין אין זכות להגיש ראיות נוספות בערעור. התקנה אמנם מעניקה לבית המשפט שלערעור את הסמכות להתיר הבאת ראיות נוספות בשלב הערעור, אך השימוש בסמכות זו צומצם בפסיקת בית משפט זה ונקבע כי שימוש בה ייעשה מקום בו בעל הדין הצליח לשכנע כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומה של הראיה בעת הדיון לפני הערכאה הדיונית, כי לא יכול היה להביאה על אף שפעל ב"שקידה ראויה" לצורך כך או כי יש לה חשיבות מכרעת להכרעה בעניין" (ההדגשה אינה במקור) במקרה דנן הראיה החדשה היא ראיה שניתן היה להגישה עוד במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, שהרי מדובר בפלט שיחות שנוהלו עוד בחודש אפריל 2006.

מכל מקום, מדובר בראיה בלתי רלבנטית לשאלות האמיתיות שהתעוררו בתיק זה. סוף דבר, הערעור מתקבל באופן חלקי בלבד, במובן זה שיש לבטל את חיובם של המערערים בתשלום פיצויים בסך של 48,485 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעבר.

לחילופין, היה הצוות עורם שקים של בטון, מלט ואורז או עורות.

במהלך העבודה הזו היה עליו להרים שרשרות כבדות במשקל של 30-20 ק"ג, ולבצע פעולות חוזרות ונישנות של כיפוף עמ"ש, לצורך ביצוע הקשירות (את השרשרות היה צריך להעביר מתחת למכולות).

בעת היתחברות או היתנתקות של הגורר מהעגלה, שמתרחשת כ-80-60 פעמים למשמרת ובעת טעינה או פריקת מכולה על גבי עגלת הגורר (כ-100 פעמים במשמרת) מקבל הגורר מכה שגורמת לרעד של הגורר וכתוצאה מכך גם אצל הנהג.

ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הנה בחיוב, וקיים לדעת המומחה קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר אופן קרות הליקוי, דהיינו: האם בעקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויו של התובע עקב עבודתו נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

...