הרמת מסך לאחר פסק דין שניתן בהעדר הגנה

בדיון מקדמי נוסף שהתקיים בפני כב' הרשמת ביום 28.06.15, לא היתה התייצבות לנתבעת 2 או מי מטעמה, ולפיכך, בהעדר כתב הגנה, ניתן כנגדה פסק דין על מלוא סכום התביעה (להלן – פסק הדין נגד הנתבעת 2).

אין בידינו לקבל טענה זו, שכן העובדה שפסק הדין שניתן כנגד הנתבעת 2 לא כובד על ידה, אינה מצדיקה, כשלעצמה, את הרמת מסך ההיתאגדות בינה לבין מר גרע, ובודאי שהדבר נכון ביחס לנתבעות 1 ו- 3, ובמה דברים אמורים? ראשית, ביחס לכל אחד מהנתבעים, יש לקבוע האם קיימת יריבות משפטית עם התובעות, ומכוח מה. רק לאחר מכן, יש לידון באחריותו של נתבע ספציפי, שלגביו נפסק כי קיימת יריבות משפטית עם התובעות, ברכיבי התביעה שהוכחו.

החלטותיו העסקיות של מר גרע פגעו ביודעין בזכויותיהן של התובעות, והחלטתו שהנתבעת 2 לא תתגונן, באופן שברור שבשלב הבא יינתן כנגדה פסק דין שלא ניתן יהיה לממשו, זאת בשעה, שבה בעת הוא ממשיך להפעיל את אותו עסק ממש באמצעות הנתבעת 3, הובילה אותנו למסקנה, כי מיתקיים צידוק להורות על הרמת מסך ההיתאגדות בינו לבין הנתבעות 1 ו- 2.

...

לגופו של עניין – לאחר שבחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי ביחס לנתבעת 1, יש לראות בה כמעסיקה במשותף של התובעות, ואילו ביחס למר גרע, יש להורות על הרמת מסך בינו לבין מעסיקתן - הנתבעת 2.

כאמור לעיל, אין בידינו לקבל את טענת התובעות, לפיהן יש לחייב באופן אוטומטי את הנתבעות 1 ואת מר גרע בסכומים שנפסקו לטובת התובעות בפסק הדין שניתן בהיעדר הגנה מטעם הנתבעת 2.

לאחר ששקלתי את רכיבי התביעה השונים, ומשלא נמסרה כל גרסה ביחס לרכיבי התביעה השונים (למעט לעניין שאלת היריבות המשפטית), אני פוסק לתובעות את הסכומים הבאים: התובעת 1 בגין שכר עבודה – 16,400 ₪; בגין שעות כוננות – 3,174 ₪; בגין אי מתן הודעה לעובד – 15,000 ₪; בגין אי הנפקת תלושי שכר – 7,200 ₪; בגין אי עריכת שימוע – 8,200 ₪; בגין חלף הודעה מוקדמת – 1,025 ₪; בגין הפרשות מעסיק לפנסיה – 1,023 ₪; בגין פדיון ימי חופשה – 1,025 ₪; בגין עבודה בשבת – 5,248 ₪; בנוגע להפסדים שלכאורה נגרמו לתובעת בגין אי קבלת התלושים, בהיעדר כל ראיה לנזק שנגרם, ולאור העובדה שפסקתי פיצוי בגין אי מתן התלושים, החלטתי לדחות את הפיצוי הנוסף שנדרש בגין רכיב זה. התובעת 2 בגין שכר עבודה – 24,600 ₪; בגין שעות כוננות – 3,174 ₪; בגין אי מתן הודעה לעובד – 15,000 ₪; בגין אי הנפקת תלושי שכר – 7,200 ₪; בגין אי עריכת שימוע – 8,200 ₪; בגין חלף הודעה מוקדמת – 1,025 ₪; בגין הפרשות מעסיק לפנסיה – 1,023 ₪; בגין פדיון ימי חופשה – 1,025 ₪; בגין עבודה בשבת – 5,166 ₪; בנוגע להפסדים שלכאורה נגרמו לתובעת בגין אי קבלת התלושים, בהיעדר כל ראיה לנזק שנגרם, ולאור העובדה שפסקתי פיצוי בגין אי מתן התלושים, החלטתי לדחות את הפיצוי הנוסף שנדרש בגין רכיב זה. אחרית דבר אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהתובעות את סכומי הכסף המפורטים בסעיף 39 לעיל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהתובעות הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד – 4,000 ₪ ( סה"כ לכל אחת מהתובעות – 5,000 ₪).

לאחר עיון בטענות הצדדים ביום 20.2.18 התקבלה החלטה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה כנגד הנתבע 2.

כך נפסק בעיניין זה בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם בנבו): "בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הנו סעד קצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשיגרה, כיוון שמשמעותו הנה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההיתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה. [להרחבה בנקודה זו ראו למשל: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם בנבו] (1.8.2010) בפסקות 84-74 לפסק דיני ובפיסקה 8 לפסק דינו של השופט א' ריבלין והאסמכתאות המוזכרות שם (להלן: עניין נשאשיבי)].

...

אני סבור, כי הנתבע 2 ידע היטב שמצבה הפיננסי של החברה הנתבעת הוא בכי רע וכי קיים סיכוי רב שהשיק לא ייפרע, וזאת עת נמסר השיק לידי התובעת.

סבורני כי התובעת הצליחה לעמוד בנטל זה. אני סבור, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כאשר העביר את השיק למר שילמן, זאת כאשר ידע, כי חשבון הבנק מוגבל או שיוגבל בקרוב.

אני סבור כי הנתבע 2 ידע, בסבירות גבוהה, שהשיק לא ייפרע עת שחתם על השיק ובמיוחד עת שהשיק נמסר לתובעת.

לצורך העסקה שבה מדובר, הצדדים התקשרו עם בנקאי השקעות בארצות הברית, והאירועים שבמחלוקת – המחדלים הנטענים של החברה האמריקאית וגם של הנתבעת עצמה – ארעו מחוץ לארצות הברית, כך שממילא חל עליהם הדין האמריקאי; חמישית לא נטען וממילא גם לא הוכח כי הנתבעת, או מי מטעם החברה האמריקאית, הגיעו אי פעם לישראל או שיש להם זיקה אחרת כלשהיא, לא כל שכן זיקה משמעותית, לישראל; שישית התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת הנה "בעלת דין דרוש או נכון בתביעה שהוגשה כהלכה כנגד החברה הישראלית", תביעה שאין מחלוקת שדינה להתברר בבית-דין זה. איננו סבורים כי יש מקום להכריע בטענה זו, כיוון שכפי שציינו לעיל, לאחר שניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד החברה הישראלית, ומשמדובר בחברה נטולת כל נכסים או פעילות, ברי כי לא צפוי להתקיים דיון בתביעה זו כנגד החברה הישראלית; שביעית מקובלת עלינו גם טענת הנתבעת כי בנסיבות המקרה, שקולי המדיניות מטים את הכף כנגד הכרה בפורום הישראלי כפורום נאות.

לעניין זה ניתן לדעתנו לקבוע, כבר בשלב זה, שאין יסוד לעילת תביעתם זו, לנוכח ההלכה הפסוקה הקובעת (ע"א 3773/16 ארז נ' סופר (3.10.18, כב' השופט בדימוס אורי שהם)), כי: "ככל שמדובר בחברה זרה, אשר לא היתאגדה לפי דיני ישראל, חוק החברות אינו חל בעיניינה, ובית המשפט בישראל אינו מוסמך ואינו רשאי להרים את מסך ההיתאגדות מעל פניה מכוח הוראות סעיף 6 לחוק החברות. אשר לחברה זרה, יש להראות כי על-פי דין המקום בו היתאגדה החברה, ניתן להרים מסך במדינה אחרת, ויש להדגיש כי הוראות הדין הזר הן בגדר עובדות שאותן יש להוכיח בראיות, בבית משפט ישראלי. היינו, הדין הזר – ככל שתובע מבקש להשתית עליו את תביעתו – מהוה חלק מן העובדות הרלוואנטיות שאותן יש להעלות בכתב-התביעה, המצריכות ראיות להוכחתן". כן ראו: ה"פ (מחוזי י-ם) 4190/05 Motorola Credit Corporation נ' CEM Cemgiz Uzan (26.1.06, כב' השופט יעקב צבן); סיליה וסרשטיין פסבר משפט בין-לאומי פרטי (2013) 1281).

...

נציין שחיפשנו ולא מצאנו בסיכומי התובעים כל התייחסות לגופה של טענה מהותית זו של הנתבעת , מלבד אמירה כללית בדבר כך שאין זה השלב לדון בהן שכן לשיטתם "בירורן של טענות מסוג זה... מתאים לשלב בירור התביעה, ולא לשלב זה". הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא היה מקום לרכישת סמכות שיפוט על בסיס טענת התובעים לגרם הפרת חוזה, בין היתר מאחר שתכלית החריג המקנה לבית דין זה סמכות לדון בעוולות נזיקיות נגעה בעיקרה למקרים של שביתות והשבתות, ונובעת בעיקרה מהזיקה ההדוקה בין העילות לסכסוכים הנוגעים לשביתה (רע"א 2407/14 רוחם נ' פרס (14.10.15)), ולא ניתן להרחיב את השימוש בה למקרים שבהם נטענת טענה נזיקית במהותה נגד נושא משרה רק מכיוון שנטען כי החברה שבה כביכול כיהן לא קיימה הסכם עם התובע.

על פני הדברים, טענתה זו של הנתבעת – שאף ביחס אליה לא מצאנו כל מענה מצד התובעים – נדמית לנו אף היא כנכונה על פי ההלכה הפסוקה, הקובעת כי ככלל טענות נזיקיות כנגד נושאי משרה בחברה המעסיקה אינן בגדר סמכותו של בית דין זה, ובמקרה של תביעה שכזו אין מנוס מפיצול הדיון (ע"א 2618-03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (29.11.04), וראו במיוחד סעיף 24 לחוות-דעתה של כב' השופטת מרים נאור, המתייחסת באופן ספציפי להעלאת טענה של גרם הפרת חוזה כנגד נושאי המשרה).

סוף דבר משהגענו לכלל מסקנה כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדיון בתובענה, הרי שדין כנגד הנתבעת להימחק.

תחילתה של תביעה זו במתן פסק-דין בהעדר הגנה שבהמשך בוטל מפאת פגם בבצוע מסירת כתב התביעה לנתבעים.

לשם פישוט עובדות המקרה אליבא דתובעת, להלן תאור גרפי של ציר הזמן עם מקבץ הטענות: פגישת המשך עבודה והתחייבות להשמדת ההמחאה פגישת היתחשבנות ותשלום בהמחאה חתימת הסכם העבודות העברה בנקאית חלף ההמחאה 11.03.2018 13.12.2018 18.12.2018 13.12.2019 נציג הנתבעת ניתק קשר ובחלוף כשנה הפקיד בשנית את ההמחאה בחלוף שבוע בחלוף כחודשיים המשך עבודה עם "שותף" הנתבעת הפקדת ההמחאה בשנית ופירעונה לשיטת התובעת, על הנתבעים, יחד ולחוד להשיב את הסכום שנגבה בכפל (ולמעשה במירמה), תוך חיוב אישי של נתבע 2-נציג הנתבעת ובכלל זה הסרת מסך ההיתאגדות לשם גביית החוב מולו באורח ישיר.

משכך, אני מקבל את טענות התובעת וקובע, כי יש מקום להרים את מסך ההיתאגדות ולחייב את נציג הנתבעת אישית מכוח הפרת החובה לקיום ההסכם בתום לב. האם שולם התשלום הראשון בגין העבודה במלואו כאמור, התובעת טוענת, כי ביצעה העברה בנקאית בסך 32,660 ש"ח בגין תשלום עבודה ראשון, וזאת במקום ההמחאה שנמסרה לנציג הנתבעת ובה תאריך פרעון עתידי, ושהלה התחייב להשיבה, בהמשך טען כי "השמיד" אותה, אך בהגיע מועד פרעונה, פרע אותה, בנגוד להתחייבותו.

הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

...

טענות הנתבעים בתמצית הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) מקדימה וטוענת, כי יש לדחות את התביעה האישית כנגד נציגה-נתבע 1, מאחר שאין יריבות בינו לבין התובעת.

במישור זה, אין בידי לקבל את טענות התובעת.

מכל המקובץ עולה, כי אלמלא התובעת "עצמה עיניה" ושקטה על שמריה, תביעה דנא עשויה הייתה להתייתר ובכך להביא ל"חיסכון במשאבי זמן ועלויות" כמתחייב מתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

תם ונשלם לאחר שקילת הנתונים והשיקולים שהובאו, אני סבור, כי דין התביעה להתקבל חלקית.

לאחר מתן הדעת למכלול טענות הצדדים, סבורני כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה במשפט האזרחי, להוכיח את טענותיה בנושא זה. הוכח שהנתבע היה ערֵב להתחייבויות החברה וכי ערבותו נחתמה עוד לפני שהתובעת החלה לספק חומרים לחברה.

אין עסקינן בניסיון להרמת מסך כפי שגורס לכך הנתבע, אלא בתביעה על-יסוד מה שהוסכם בין הצדדים עובר לאספקת הסחורה.

מעדות מנהל התובעת ניתן היה להבין כי שיחות רבות התנהלו ביניהם אך בעינייני העבודה, וכך העיד (ש' 24-21, ע' 22): [5: ) דיון שבו נדונה בקשת הנתבע לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה.

...

] הנתבע טוען מנגד, בין השאר ובעיקר, כי יש לדחות את התביעה נגדו בשל העדר יריבות והעדר עילה.

כבר כאן, לאחר שהתרשמתי מהעדויות, בכללן ובעיקר מעדות המנהל, וגם מעדות בר, ששתיהן הותירו רושם אמין, זאת לעומת עדות הנתבע שעוררה קושי ראייתי כפי שיפורט בהמשך, נדחות בזאת טענות הנתבע שכופרות בקיומו של הקשר העסקי אשר נרקם בין החברות, טענותיו בעניין העדר זיקה לכך וגם טענותיו לעניין גובה החוב.

לאור האמור, הגעתי למסקנה לפיה, הוכחה גמירות דעתם של הצדדים בעת החתימה על השטר, וכי למרות שחסרים בשטר פרטים, הרי בהינתן מה שהוכח במשפט ומהתנהגות הצדדים, מתקיים גם יסוד המסוימות.

תוצאה לאור האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת את סך התביעה 625,963 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.