הרמת מסך ההתאגדות וחיוב מנהל בחברה בפיצוי האכיפה החוזית

ביום 14.5.15 נעשתה פנייה של הנתבעים למנהל הסדרה ואכיפה במשרד הכלכלה (להלן: "משרד הכלכלה" או "הממונה") לקבלת היתר לפיטוריה של התובעת בעודה בהריון.

זכאות התובעת לפצוי בגין פיטורים שלא כדין התובעת טענה כי ביום 7.5.14 היא פוטרה מעבודתה בחברה, בעודה בהיריון, וללא שימוע, עוד בטרם הוגשה בקשה לקבלת היתר פיטורים מהתמ"ת. לאחר שהוגשה הבקשה להיתר ובעודם ממתינים לתשובת הממונה, הציגו הנתבעים בפני התובעת מצג שקרי לפיו בכוונתם להגיע עימה להסדר בכל הנוגע לתשלום כל זכויותיה.

מאחר שפסקנו לטובתה של התובעת תמורת הודעה מוקדמת בשווי 6 חודשי עבודה, לא מצאנו לפסוק לתובעת גם את שכר חודש יוני, בו לא הועסקה בפועל, שכן חודש הודעה מוקדמת זו נכלל במסגרת ההודעה המוקדמת ההסכמית שכבר נפסקה לה ומדובר, לפיכך, בפצוי כפול.

עוד נקבע כי - "הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו." (ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההיתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462).

...

התביעה כנגד נתבעים 3-4 נדחית.

דין התביעה שכנגד להידחות.

בהתחשב בסכום התביעה שהתקבל, בכך כי התביעה כנגד נתבעים 3 ו -4 נדחתה ובכך כי התביעה שכנגד נדחתה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

עקב חובותיהן של החברות לבנק פתח הבנק בשנת 2008 בהליך לאכיפת השעבודים (פש"ר (מח' ת"א) 1625/08), וביום 7.7.2009 נתן בית המשפט המחוזי (השופטת ד' קרת-מאיר) צו לאכיפת השעבודים לטובת הבנק ומינה את עו"ד ערן רייף ככונס נכסים.

לפיכך טענו המשיבים בתביעתם כי החברות הפרו את התחייבויותיהן החוזיות כלפי המשיבים ויש להורות להן לבצע את הרישום – בין בעצמן ובין על ידי מינוי כונס נכסים – ובנוסף לחייבן בתשלום פיצויים למשיבים.

בהקשר זה נטען כי במהלך השנים התחייבו האחים קחטן באופן אישי לבצע את הרישום, ולחלופין כי יש מקום בנסיבות העניין להרים את מסך ההיתאגדות ולחייבם מכוח היותם בעלי המניות בחברות, ולחלופי חלופין כי יש מקום להטיל עליהם אחריות אישית מכוח התנהלותם ותפקידם כנושאי משרה בחברות.

במילים אחרות, אילו היה מוכח שמדובר בקבוצת חברות שמנוהלת מבחינה מהותית כמיקשה אחת על ידי האחים קחטן, תוך שמירה על האישיות המשפטית הנפרדת של כל חברה וחברה אך ורק למראית עין וכלפי חוץ, בבחינת "קליפה ריקה", אך ללא הפרדה כלכלית מהותית בינן לבין עצמן כלפי פנים – ובעיקר, ללא הפרדה כלכלית בין החברות לבין בעלי מניותיהן, האחים קחטן – אזי היה מקום להרים את המסך בין החברות לבין עצמן ובין החברות לבין בעלי מניותיהן.

...

אני מקבלת מצע זה במלואו ואינני סבורה שזהו אחד מאותם מקרים שבהם יש מקום לסטות ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

סוף דבר: לו תשמע דעתי, נדחה את הערעור על כל חלקיו.

משזו הייתה התשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט המחוזי, נראה לי כי לא היה מקום לקבוע כי עזרא קחטן הציג בפני המשיבים מצג שלפיו הוא באופן אישי מטפל בסוגיית רישום הדירות (ובנקודה זו אבקש להדגיש כי לטעמי יש להבחין בין המצג שהציגו האחים קחטן בזמן אמת למשיבים, שהוא המצג הקובע לעניין הפרת עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים, לבין טענות שונות שנטענו – גם אם נדחו – בבית המשפט קמא.

המזמינה טענה כי יש להרים את מסך ההיתאגדות של החברה הקבלנית, ולחייב אף את מוחמד בגין נזקיה, וזאת על-פי סעיפים 6 ו-54 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, ולפי דיני השליחות ודיני הערבות, מאחר והוא הציג את עצמו כאחראי לבצוע כל העבודות באמצעות בעלי מיקצוע מהשורה הראשונה וערב לאיכותן.

ככל שהפיקוח היה רשלני, על המזמינה לשאת בתוצאותיו; (2) המזמינה שילמה לחברה הקבלנית חלקים מהתמורה החוזית, בהתאם לשלבי הבצוע, לאחר שביצועו של כל שלב אושר על-ידה והושלם לשביעות רצונה; (3) במהלך ביצוע העבודות לא הושמעו מפי המזמינה כל טרוניות על טיב הבצוע; (4) איחורים בבצוע העבודות נגרמו בעטיה של המזמינה ונעשו על דעתה; (5) אין בסיס לממצאים שבחוות דעת טל, אשר הנם מופרכים; (6) לחברה הקבלנית נגרם נזק ראייתי, מאחר והמזמינה מנעה ממנה לתעד ב"זמן אמת" את ליקויי הבניה הנטענים; (7) המזמינה לא פעלה להקטנת נזקיה; (8) התביעה שכנגד הוגשה בשיהוי; (9) אין יריבות משפטית ואין עילת תביעה נגד מוחמד, שלא היה המנהל של החברה הקבלנית, לא היה צד להתקשרות עם המזמינה, ולא ערב לבצוע התחייבויותיה של החברה הקבלנית.

יוחאי עצמו אישש עובדה זו בדבריו למוחמד ביום 28.7.2013, אותם הקליט ותמלל (שיחה מס' 1 - נ/3): "אתה גמרת את הבניין. אתה גמרת את העבודות בבניין, אתה צודק. אני לא מיתכחש לזה. אתה סיימת את העבודות, אבל סיימת אותם במקום בחמישה-ששה חודשים כמו שאמרת, בעשרה חודשים ושבוע ...". אולם בתביעתה של החברה הקבלנית לאכיפת ההסכם עם המזמינה, קרי - לתשלום מלוא התמורה החוזית, אחד משלושת יסודות עילת התביעה (כריתת הסכם, ביצוע התחייבויות התובע על-פי ההסכם והעדר תשלום התמורה) הנו ביצוע העבודה ברמה הנדרשת.

על התוצאה של אי-עמידה בנטלים שבסעיף 3(א) עמד פרופ' אייל זמיר בספרו חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (ירושלים, תשנ"ה, בסדרה פרוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי), בעמ' 513: "שלילת ההסתמכות על הפגם משמעה שלילת כל התרופות שהיו עומדות למזמין בשל הפרת החוזה המתבטאת בפגם, ורק תרופות אלה. כלומר , החוק שולל את תרופות המזמין לא רק לפי סע' 4 לחוק חוזה קבלנות, אלא גם את תרופות האכיפה, הביטול והפיצויים לפי חוק התרופות... לעניין זה, אין הבדל אם מבקש המזמין להסתמך על הפגם כטענת תביעה, כטענת הגנה, או כבסיס לקזוז חיובים". האם עמדה המזמינה בנטל הראשון, והודיעה לחברה הקבלנית על הפגמים בעבודות שביצעה? אי-מתן הודעה תוך זמן סביר, כמו אי-מתן היזדמנות נאותה לתיקון הפגמים, הנם יסודות שליליים, אשר - על-פי ההלכה - מידת ההוכחה הנדרשת על מנת לצאת ידי חובת הראיה לגביהם הנה נמוכה למדי.

...

סבורני כי אין יסוד לטענה זו. עצם האמירות של יוחאי אינו מהווה הוכחה שהחברה הקבלנית ידעה על הפגמים בעבודתה (וקל וחומר, שקיבלה הזדמנות לתיקונם), ולו מהטעם שלפי אותן אמירות - דו"ח הפגמים והעבודות שלא בוצעו בחוות דעת טל עדיין לא נערך, מאחר והמומחה טרם ביקר באתר.

תביעת החברה הקבלנית מתקבלת, ותביעת המזמינה נדחית.

אשר על כן, הנני מחייב את המזמינה, הנתבעת בתיק העיקרי, לשלם לחברה הקבלנית, התובעת בתיק העיקרי, את הסכומים הבאים: (1) 92,400 ₪ בצירוף מס-ערך-מוסף ובצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 3.10.2013, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה ששולמה על-ידי החברה הקבלנית בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

כאמור, אילן היה אמנם בעל המניות ומנהל החברה, ואולם כניסת אקולוגיה לתמונה, והשמוש שנעשה בה לצורך מיזם הדליים, היה פועל יוצא של החלטת עופר.

בהקשר אחרון זה התובעים לא הניחו בסיס מספיק כדי להרים את מסך ההיתאגדות בין אילן לבין אקולוגיה, כאשר אין בחומר הראיות יסוד לקבוע כי אילן ניהל את פעולות אקולוגיה בנידון תוך ניצול לרעה של מסך ההיתאגדות, או מתוך כוונה לרמות את התובעים בדרך כלשהיא.

טענות התובעים לאובדן רווחים ממיזם הדליים ופיצויים נוספים נוסף להשבת כספים כאמור, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים בסכום 300,000 ₪, המגלם את הרווח שהיה צפוי להכנס לכיסם אילו מיזם הדליים היה יוצא אל הפועל, וזאת בהסתמך על התוכנית העסקית שהכין עופר בזמנו.

בנסיבות אלה, לא נוצר אצלה הנתבעים ציפייה חוזית בת תוקף מחייב לקיום עסקת השרדר; עסקת השרדר הגיעו לידי סיום שלא מפאת הפרה חוזית מצד התובעים; והנתבעים לא היו זכאים לבקש את אכיפתה העסקה או לקבל פצויי קיום ביחס אליה.

...

אשר למיזם הדליים, התובעים טענו כי העבירו לנתבעים סך של 491,447 ₪, לרבות בגין רכישת מכונה להזרקת הפלסטיק, בעלות של כ- 175,000 ₪ (לפני מע"מ), כאשר בסופו של דבר הנתבעים הביאו לסיום מיזם זה ולאי התממשותו, ומשכך זכאים התובעים להשבה של סכומים אלה, כמו גם פיצוי בגין אובדן הרווחים שהיו צפויים לתובעים מהמיזם.

לאור האמור אני מחייב את הנתבעת 1 (אקולוגיה) ואת הנתבע 3 (עופר קלטש), ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סכום של 491,477 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין.

כמו כן אני מחייב את הנתבעת 1 והנתבע 3, ביחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד התובעים, הן בגין התביעה שהתקבלה בחלקה והן בגין דחיית התביעה שכנגד, בסכום כולל של 40,000 ₪, וכן להשיב להם חלק יחסי של האגרה ששולמה ע"י התובעים (בשים לב לקבלת התביעה באופן חלקי בלבד), בסך של 12,000 ₪.

אשר לנתבע מס' 2 (אילן), הרי שהתביעה נגדו נדחית, כאמור.

ההסכם נעשה בין התובעים לנתבעת בלבד ואין כל טענה להרמת מסך ההיתאגדות ולהטיל חיוב על מנהל החברה או בעל מניות בה. לטענת הנתבעים, גרסת התובעים אינה מהימנה, הן לעניין המטרה שלשמה נטעו המטעים, הן לעניין הסכמתם להפחתה מהמחיר הנקוב בהסכם, הן לעניין גורמים אחרים שבקשו לרכוש עצים מהמטע והן לעניין המועדים בהם עקרה הנתבעת עצים מהחלקות.

רלוואנטית לעניינו הוראת סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1971 (להלן: "החוק"), הקובעת כך: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה." סימן ב': "ביטול החוזה" לחוק קובע את הכללים של זכות הביטול.

הגדרה "ביטול חוזה הוא פעולה משפטית רצונית, המפקיעה את תוקף החוזה באופן מלא או חלקי. פעולת הביטול יכול שתלבש מספר צורות. ראשית, הצדדים לחוזה רשאים בכל עת – במפורש או במשתמע – להחליט בהסכמה על סיום היחסיים החוזיים שביניהם או לוותר זה לזה על חיוב מסוים כלשהוא הנכלל בחוזה. במקרה כזה ביטול החיוב (או החוזה כולו) אינו אקט חד צדדי, אלא פעולה משפטית הדדית ומוסכמת" (גבריאלה שלו ויהודה עדר, דיני חוזים – התרופות, 2009) האם ניתנה הודעת ביטול? אברהם העיד, כי בקיץ 2009 נפגש עם התובעים ובנם והתקבלה הסכמה הדדית, בעל פה, על ביטול ההסכם.

...

אני סבורה שאין כל תשתית ראייתית ליצירת יחסים משפטיים מחייבים בין התובעים לאברהם ודליה.

על כן, אני מקבלת את טענת דליה ואברהם וקובעת כי אין לתובעים עילת תביעה כלפיהם ודין התביעה כנגדם להידחות.

לסיום, אני מורה על דחיית התביעה.