הרמת מסך בחברות: דוגמה מאושרת בדיני עבודה

גם במקרה דנן נטל ההוכחה לעניין טענה זו מוטל על כתפי התובע שכן הוא "המוציא מחברו". בהקשר זה אזכיר מושכלות יסוד ולפיו דיני הראיות מבחינים בין "נטל השיכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות". על ההבחנה בין השניים עמד בית המשפט העליון בין היתר בפרשת מרום בזו הלשון:  "נטל השיכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נידרש לשכנע את בית המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך – טענתו תדחה...

הפצוי לפי חוק הגנת השכר הנו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק.

לכן, "בצד התפתחותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת התפתחה גם הדוקטרינה של הרמת המסך, המאפשרת לבית המשפט להיתעלם ממסך ההיתאגדות במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת" (דר' א' חביב סגל, דיני חברות, הוצאת BALANCE 4 הפקות בע"מ, תל אביב 2007, בעמ' 285) עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, והנסיבות בהן יורם מסך ההיתאגדות מעוגנים בהוראת חוק החברות התשנ"ט-1999.

הינה כי כן, בתי הדין לעבודה מוצאים לנכון להרים את מסך ההיתאגדות בשל מיגוון סיבות, לאור העקרונות המרחיבים שעוגנו בחוק החברות תוך שהוא מוסיף את עיקרון תום הלב לאחריות המוגברת בחובת האמון המיוחד ביחסי מעסיק עם עובדיו כשיקול להרמת המסך.

...

בנסיבות אלה, אנו סבורים שיש להטיל פיצוי עונשי על הנתבעת בגין אי ביצוע הוראותיו של חוק הגנת השכר וזאת במיוחד כאשר מדובר בעובד זר (עובד ממגזר מוחלש יותר) כאשר הפיצוי שנתבע בכתב התביעה הינו בסכום המינימאלי ביותר.

המשמעות היא שהנתבעים לא הוכיחו ששילמו לתובע תשלומים עודפים ובכל מקרה – גם אילו היו מוכיחים זאת, לא נטענה כל טענת קיזוז בעניין זה. סוף דבר: תביעת התובע – מתקבלת בחלקה.

פיצוי בגין תלושי שכר בסך 5,000 ₪ בשים לב לכך שהתביעה התקבלה בחלקה, לרבות התביעה להרמת מסך, ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

במסגרת בחינת ההצדקה להרמת מסך במסגרת דיני העבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדים כנושים מסוג מיוחד של החברה, שהחברה נושאת כלפיהם אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, הנובעות מכוח חובת תום הלב המוגברת ביחסי עבודה (ר' לדוגמא ע"ע 129/10 אופיר זוננשיין –G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, ניתן ביום 31.10.2011, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

בעבודתו בהודו פיקחו עליו לסירוגין הנתבע 2 ואורן (ש' 13 עמ' 2) ועימם עמד בקשר במשך שהותו שם. בבחינת השאלה האם מוצדק להרים את מסך ההיתאגדות, על בית הדין ליתן דעתו בין היתר לשאלה האם החברה היא בת פרעון (ע"ע 3903-05-11 פאולינה איפראימוב ואח' – ר-צ פלסט בע"מ, ניתן ביום 4.12.2014, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

...

לסיכום ייאמר שמקוממת בעיני בחירתו של התובע לתבוע אישית בעל מניות בחברה מוגבלת, מבלי להראות ולו ראשית ראיה המצדיקה את המהלך הדרמטי של הרמת מסך ההתאגדות.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע 1 שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 יום מקבלת פסק דין זה. ניתן היום, ז' שבט תשע"ה, (27 ינואר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

התובע, מהגר עבודה מאריתריאה, הגיש תביעה כנגד חברת בר-ש.י. ניהול ואחזקות מבנים בע"מ (להלן - המעסיקה או החברה), נגד מנהלה ובעל מניות בה, מר לוי סימן טוב (להלן – נתבע 2 או מר סימן טוב) וכנגד עריית בת ים (להלן – הערייה או הנתבעת) בגין פצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה, שעות נוספות ושעות עבודה במנוחה שבועית, דמי נסיעות ופצוי לדוגמה בגין אי מתן הודעה בדבר תנאי העסקה והפרת חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

התובע טען בתביעתו לאחריות של נתבע 2, כבעל מניות ודירקטור יחיד של המעסיקה, מאחר שקיימת הצדקה להרמת מסך של החברה.

לגישת ב"כ התובע, מדובר בשרותי כוח אדם אשר הוזמנו מקבלן שירות וחלה אחריות לפי סעיף 28 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן – חוק להגברת האכיפה) וכן לפי סעיף 26 לאותו חוק, המטיל אחריות אזרחית של מזמין השרות אשר לא נקט באמצעים סבירים למנוע פגיעה בזכויות עובדי הקבלן.

כך נאמר בסעיף 10ב: "לא יקבל אדם שירות כוח אדם מקבלן כוח אדם או שירות מקבלן שירות, ולא יתקשר עימם לקבלת שירותים כאמור, אלא אם כן קבלן כוח האדם הוא בעל רישיון או היתר מיוחד לפי פרק זה, לפי העניין, והמציא לאותו אדם העתק ממנו, או שקבלן השרות הוא בעל רישיון לפי פרק זה והמציא לאותו אדם העתק ממנו". ואולם, רשות ציבורית כמו ערייה לא יכולה להיתנער מאחריות דרך היתקשרות עם קבלן חצוני, שככל הנראה אף העסיק עובדים שאינם בעלי אשרה לעבוד בישראל, שילם להם ב"שחור" מבלי להנפיק להם תלושי שכר ואף אין לו את הרישיון הנידרש לעסוק בתחום.

...

חישובים אלה לא נסתרו, הם סבירים ואנו מקבלים אותם.

על כן, אנו סבורות כי התובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום בגין שעות עבודה נוספות ובמנוחה שבועית ותביעה זו כנגד העירייה דינה להידחות.

לסיכום לאור האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבעת - עיריית בת-ים - לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: סך של 11,825 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התובע חזר על טענותיו, כפי שפורטו בכתב התביעה, לפיהן בין הצדדים הוסכם כי התובע יעבוד עבור הנתבעים בהקמת והנהלת חברת אבטחה ושמירה.

נוכח האמור, נטען כי בין הצדדים היתקיימו יחסי העסקה, ומשכך חלים עליהם דיני העבודה, ובין היתר – סמכותו של בית-הדין.

עוד נטען, כי התובע לא הגיב לטענות שונות שנטענו במסגרת כתב ההגנה אשר ממחישות כי במקרה דנן לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק (לדוגמא, הטענה כי התובע חתם כערב על הסכם השכירות לצורך שכירת משרדים לנתבעת).

לבסוף, טענו הנתבעים כי תביעתו של התובע כנגד הנתבע היא בבחינת ניסיון להרמת מסך.

...

כך, אף איני סבור שיש לקבל את הבקשה בשים לב לטענות הנתבעים אשר לחוסר תום ליבו של התובע, אשר נלמד, כך על-פי הנטען, מהסתירות בין כתב התביעה לבין מכתב דרישה שנשלח לנתבע על-ידי בא-כוחו הקודם של התובע.

נוכח המפורט לעיל, ובשים לב להלכה לפיה סעד של מחיקת התביעה על הסף הנו סעד בו בית-הדין יעשה שימוש במשורה ובמקרים חריגים המצדיקים זאת – אין אנו סבורים כי יש להורות על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים על הסף.

סוף דבר נוכח המפורט לעיל, הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

בין היתר צוין במכתב כך: "... מרשי גילה לתדהמתו הרבה, כי החברה ביצעה העדפת נושים ובמקום לשלם למרשי את שכרו, בחרה לשלם לספקים ולחלק מהעובדים בחברה... בשל הפרת זכויותיו של מרשי, רשאי מרשי לפנות בתלונה אל מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, והאחרון רשאי להטיל על החברה עיצומים כספיים כבדים לרבות אכיפה פלילית כנגד מינהלי ובעלי החברה... העובדה כי החברה לא הפקידה את חלק התגמולים והפיצויים לביטוח הפנסיוני מהוה הפרה של החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה... בנסיבות דנן, יכול העיצום להגיע למעל- 100,000 ₪... [ב]מקרים מובהקים של מירמה, כמו לדוגמא במקרה בו חברה אינה משלמת משכורות ותגמולים כדין ובד בבד מוטלות נגדה סנקציות פליליות, הרי שאז קיימת עילה חזקה להרמת מסך נגד החברה במסגרת יחסי העבודה" (הדגשה בקוו תחתון במקור - א.א.) פרט למבקשת נשלח המכתב לנמענים נוספים - גב' אורית שיפמן, שלטענת המבקשת היא "הכוח המניע" מאחורי החברה השוויצרית, וכן מינהלי הכספים ומשאבי האנוש במבקשת.

...

] "ככלל, יודע הציבור הישראלי להבחין בין פרסום טענות חד-צדדיות שבכתבי בית-דין לבין קביעות שיפוטיות, ואין חשש ממשי שיראה בפרסומים של טענות צד אחד בכתב-טענות שהגיש, משום אמת צרופה." על רקע האמור, גם אם צודקת המבקשת בטענתה כי יש הבדל בין פרסום המכתב לנמענים ספורים ובין פרסום ההליך לכולי עלמא, הרי שההבדל הוא כמותי בלבד ולא איכותי.

בשים לב לכל האמור ולאיזון בין מכלול השיקולים, ומשלא מצא בית הדין האזורי כל יסוד לטענות המבקשת לנזק כתוצאה מפרסום פרטי ההליך, ודאי לא "סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת" בשמה של המבקשת, כנדרש בפסיקה לשם מתן צו איסור הפרסום מכוח סעיף 21 לחוק - בדין לא ראה לנכון לצמצם את הפרסום בין באמצעות דחייתו ובין באמצעות איסור פרסום שמה של המבקשת[footnoteRef:14].

סוף דבר הבקשה נדחית.