הרכב ועדת הכספים של לשכת עורכי הדין

כן הפניתה לעמל"ע (23731-11-12 שפירא עו"ד – הועד המרכזי של לישכת עורכי הדין – מחוז תל אביב (28.11.12) לפיו הכללים לגבי עיכוב עונש נשאבים מהמשפט הפלילי ויש להתחיל בריצוי מיידי של העונש.

מנגד טענה המשיבה בתוקף לחשיבות ההרתעתית בהשתת העונש סמוך לארוע וממילא הנזק שעשוי להגרם הוא כספי בלבד – וזה ניתן לפצוי בקלות.

הגשת הבקשה ביום 15.5.19, מספר ימים בלבד לאחר מועד זה אין בה שהוי שמצדיק דחיית הבקשה מסיבה זו. הרכב הוועדה: מקובלת עלינו עדותו של מנכ"ל המשיבה מר שריר כי הרכב הוועדה סוכם עם מר אבי אדרי בנוכחות גב' אדרעי נציגת ועד העובדים.

...

רמת החשש של המשיבה מפני הישנות המקרה על ידי העובד, או עובדים אחרים, מביאה אותנו למסקנה כי מאזן הנוחות נוטה הכף לטובת המשיבה וגובר על הפגיעה הכלכלית במבקש ונסיבותיו האישיות, שעמדו לפני המשיבה עת נתנה את החלטתה.

לא מצאנו כי המשיבה פעלה מתוך שיקולים זרים, חוסר תום לב ולא התרשמנו כי ההחלטה לא לעכב את העונש חורגת ממתחם הסבירות.

על כן, הבקשה נדחית.

ההליכים בבית הדין המשמעתי המחוזי – השלב הראשון לאחר מספר דחיות מטעמים שונים (לוח הזמנים של עורכי הדין והיות המתלוננים בחו"ל), מישיבת בית הדין מיום 12.5.10 (בהרכב: חייר לוי יונה, עו"ד – אב"ד; שפירא גיל – חב"ד; נחמני יובל, עו"ד – חב"ד) כפר העורר באמצעות בא כוחו עו"ד אהוד הוכמן, בכך שמרשו הוא הבעלים והמנהל של החברה, וכן בכך שייצג את החברה ואת הקונים.

ההסכם בין המתלוננים לבין עו"ד משאלי – משמעות וניתוח כפי שכבר הוסבר לעיל, הצדדים, דהיינו: החברה ועו"ד משאלי, מצד אחד, והמתלוננים (המיוצגים על ידי עורך דין מטעמם), מצד שני, הגיעו להסכם לפיו התביעה תדחה בכפוף למוסכם בהסכם הפשרה ללא צו להוצאות, כאשר הסכם הפשרה כולל הוראות אופראטיביות לעניין מסירת הדירה ולעניין היתחשבנות כספית, ובמסגרת זו הסכימו המתלוננים (התובעים בבית משפט) להגיש בקשה ללישכת עורכי הדין לביטול התלונה.

על פני הדברים, מבחינה דיונית גרידא, כבר קבעתי במספר פסקי דין כי סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים דומים לסדרי הדין בהליכים פליליים וכי על כן אין מקום לערעורי ביניים בהליכים משמעתיים כפי שאין מקום לערעורי ביניים במשפטים פליליים (ראה בעיקר עמל"ע 50457-01-13 רוני חייט נ' ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין של מחוז ירושלים (2013) (בהמשך לפסיקה קודמת של סגן הנשיא צבי סגל המוזכרת בפיסקה 92 להחלטתי – עמל"ע 6873-11-10 עו"ד אבי גולדבליט נ' לישכת עורכי הדין, הוועד המחוזי חיפה (2011); ועמל"ע 32471-08-10 עו"ד אמנון אברהמי נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בישראל (2010)).

...

אני מקבל את הערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 67/16.

התוצאה היא, כי לאחר קבלת הערעור, חוזרת על כנה ההחלטה של בית הדין המשמעתי המחוזי, דהיינו: ההליכים נגד המערער באו לקיצם, ולא יחודשו עוד.

מאחר וב"כ הלשכה ביקש בסיכומיו לחייב את המערער בהוצאות משפט, לא רק ללשכה אלא גם לאוצר המדינה (מבלי שהובא כל הסבר לעניין אחרון זה), ומשביקש ב"כ המערער לחייב את הלשכה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, והמערער זכה בדינו, אני מחייב את הלשכה לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).

זאת, בשונה מההוראה החלה בענין עורכי דין הקובעת כי לשם הבטחת שכר טירחה או החזר הוצאות, רשאי עורך דין לעכב "נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שרותו ללקוח", כמו גם כספים של הלקוח, ובילבד שהגיש תביעה על שכר הטירחה או ההוצאות בתוך שלושה חדשים (סעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, להלן: "חוק לישכת עורכי הדין").

הרכבה של ועדת המשמעת שנתן את אותה החלטה, זהה להרכב הועדה שנתנה את ההחלטה מיום 19.1.2017 בעיניינו של המערער (עו"ד ועו"פ ד"ר מאיר נועם, עו"ד ועו"פ סנפורד ט' קולב, עו"פ מיכל חכמי).

בכלל האמור, המתלוננים באותו מקרה הגישו את התלונה כשבע שנים לאחר הארועים ובסמוך להגשת תביעה בהקף של מליוני ₪ כנגד הנילונה (הועדה קבעה מדובר בשיהוי ללא סיבה וכי הדבר השפיע על היכולת לשחזר מה היתרחש במועד הרלוואנטי), החליפו לפרקים עורכי פטנטים ועורכי דין, עתרו לדחות את הדיון שנקבע בועדה בטיעונים שונים ולאחר מכן עתרו "להקפיאו" (הדיון במועד שהתקיים לבסוף נכפה עליהם למעשה ע"י הועדה) ויוצגו בפני הועדה ע"י עו"ד שחקר את הנילונה.

...

בהתנהלותו אין המערער מסייע להגיע למסקנה כי ועדת המשמעת שגתה בהחלטתה, לרבות בענין אמצעי המשמעת שנקבע בה. למעשה, דרך הילוכו מגבירה את משקלו של האינטרס הציבורי שנזכר לעיל.

סוף דבר: נאסר על המערער לעסוק כעורך פטנטים לתקופה של שנתיים.

בכפוף לאמור, הערעור נדחה.

הרכב ועדות החובה ומתן ייצוג הולם ל"אופוזיציה" - בעע"מ 1562/15 עו"ד שלום קמיל - ראש סיעת "המושבה" נ' המועצה המקומית מזכרת בתיה (7.3.2016) (להלן: "עניין קמיל"), נפסק כך: "עיקרון "הייצוג ההולם", או "הייצוג היחסי", הוא מעקרונות היסוד בשיטתנו, הנותן ביטוי לשני היבטים מרכזיים של המשטר הדמוקרטי.

אמנם, הפסיקה קבעה, כי מטבע הדברים ישנן ועדות אשר עשייתן נוגעת לליבה של הפעילות בעיר, כרוכה בהחלטות המשפיעות כל כלל התושבים והחלטות בעלות משמעות תקציבית ניכרת, לעומת אחרות, אך גם בפסיקה אין קביעה ברורה לגבי השאלה מי הן הוועדות "המרכזיות". נפנה לדוגמא לעע"מ 8070/04 פרץ נ' ראם (9.2.2005) (להלן: "עניין פרץ"), שם התברר ערעור על פסק דין שניתן בעתירה של שלושת חברי אופוזיציה, אשר דרשו להיות חברים בועדות נוספות על אלו אשר בהן הם היו חברים, ובאופן ספציפי – דרשו להיות חברים גם בועדת הכספים והביקורת.

לפיכך, העותרים לא הוכיחו שיש הסכמים "נסתרים" שכאלו, כך שלא הופרה החובה לגלותם (וראו את עת"מ (מינהליים ירושלים) 15428-07-19 שינדלר נ' ועדת הבחירות של לישכת עורכי הדין בישראל (25.7.2019), שם נפסק כי לא הוכח קיומם של ההסכמים הנטענים, כאשר ערעור על פסק דין זה נדחה בעע"מ 5439/19 שינדלר נ' ועדת הבחירות של לישכת עורכי הדין (18.9.2019), וראו כי גם בעיניין קליש-רותם נקבע כי לא הוכח שישנם הסכמים כנטען, כך שלא ניתן לידון בשאלת הפרת החובה לגלותם).

...

במהלך הדיון מיום 19.5.2021 הסכים ב"כ העותרים כי: "אם המשיב 2 רוצה להצהיר על עצמו כנציג של האופוזיציה, אז בשלב זה אין לי מה לעשות עם זה, אז אני סבור שכל מי שרואה עצמו כחלק מהאופוזיציה, צריך להצהיר על כך..." (עמוד 3, שורות 17-18 לפרוטוקול).

לכן, סבורני כי ויסנשטרן יכול לשמש כיו"ר ועדת הביקורת, אך על כל חברי האופוזיציה להתכנס ולבחור בו, או בכל נציג אחר לשמש כיו"ר. לכן, יש לתת הוראה מתאימה – וכך אעשה.

סיכום – נוכח האמור מעלה במצטבר – העתירה נדחית ברובה למעט בשני נושאים: לגבי ועדת ההנחות – יש למנות נציג מסיעת העותרים לוועדה זו. היות והדבר משנה את האיזון הכולל של חברי הסיעות השונות בוועדות השונות – יהא צורך לבצע "חלקה מחדש" של החברויות בחלק מהועדות, כך שהעותרים יאלצו לוותר על חברותם באחת מהוועדות האחרות "בתמורה". היות והדבר כרוך במשא ומתן מחודש בין כל חברי הסיעות – אין מקום שבית המשפט יתערב בכך – ואני מקווה שחברי המועצה ימצאו את הדרך ההוגנת להסדיר את האמור, על מנת לקיים את הוראות החוק לגבי וועדה זו. ביקשתי מהצדדים לנסות ולהגיע להבנות טרם כתיבת פסק הדין אך הדבר לא הסתייע, ואני מקווה כי עתה, ישכילו הצדדים, בשיתוף פעולה של כל מי שלא היה צד להליך והיה צריך היות צד לו – להגיע לפתרון מוסכם.

בעע"מ 3717/18 ד"ר פרץ נ' הועדה הבוחנת של לישכת עורכי הדין בישראל (10.6.18), אמר כב' השופט י' עמית, בין השאר, את הדברים הבאים - "פתחנו ואמרנו כי בחינות לישכת עורכי הדין מובאות תדיר בפני בית משפט זה. יש לזכור, כי עריכת דין אינה המיקצוע היחיד הדורש בחינות הסמיכה ורשוי, ויש מקצועות ותחומים רבים בהם העוסקים במלאכה נדרשים לעבור בחינות הסמיכה, כגון: רואי חשבון, שמאים, רוקחים, יועצים פנסיונים ועוד רבים אחרים. מכאן השאלה המתבקשת: מה מותר מיקצוע עריכת הדין ממקצועות אחרים שמביא לפתחו של בית המשפט עתירות כה רבות? דומה כי התשובה לכך היא כי תורתו-אומנותו של בית המשפט היא במשפטים, ומאחר שבית המשפט עצמו יכול לבחון את תוכנן של הבחינות, הציפיה היא כי יעשה כן ויצלול לעומקן של שאלות ותשובות. אלא שהפסיקה חזרה והדגישה כי ענייננו בשקול דעת של ועדות בחינות מקצועיות, כי בית המשפט אינו יושב כועדת ערעורים עליונה וכי הקריטריונים להתערבות הם על פי דיני המשפט המנהלי:....

מקום בו זו לא מצאה, אף לאחר אותה בדיקה, לשנות מעמדתה, יש ליתן לכך את המשקל המתאים (ר' לעיל הרכב הועדה ועמדת הפסיקה כי אין להפוך עתירה מינהלית לגוף המהוה ערכאת ערר נוספת).

מקום בו מוגשת בקשה לאישור פסק בוררות כנגד פלוני המחייבו בתשלום כספי, מוסמך בית המשפט להטיל עיקול על - "נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק". כך קובע סעיף 29 לחוק הבוררות התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות").

...

אף שאין צורך להידרש לצדקת התשובה שנבחרה, אציין כי מקובלת עלי הנמקת המשיבות כפי שהובאה בסעיפים 215-204 לתשובתן.

מקובלת עלי עמדת המשיבות כי אותן סמכויות, כלולות בסמכויות בתי המשפט על פי כל חיקוק.

סופם של הדברים הוא כי העתירות אפוא נדחות.