הריסת בית מחבל כעונש

המישור העקרוני – השמוש בסמכות להורות על החרמת והריסת בתי מחבלים אין חולק כי התכלית הלגיטימית הבלעדית של הוצאת צוי החרמה והריסה של בתי מחבלים, בהתאם לתקנה 119, הנה לצרכי הרתעה ולא לצרכי ענישה (וראה, בין רבים, עניין המוקד להגנת הפרט, פסקה י"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין, פסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' סולברג, ופסקה 4 לפסק דינה של השופטת א' חיות; כן ראה עניין דויקאת, פסקה 23 לפסק דינו של השופט נ' סולברג; עניין חמארשה, פסקה 15 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות; בג"ץ 4597/14 עואודה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 19 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (1.7.2014) (להלן: עניין עואודה)).

...

המישור הפרטני ראשית, אשר לטענת העותרים כי נפגעה זכות הטיעון הנתונה להם משלא ניתן בידם פרק זמן מספק להגשת ההשגות והעתירות – סבורני כי המפקד העמיד לרשות העותרים שהות מספקת, הן לצורך הגשת ההשגות והן לצורך הגשת העתירות, וזאת תוך שגילה נכונות להיעתר לבקשות מתן ארכה שהוגשו לו. הדברים אמורים גם בשים לב לכך שעל המפקד לפעול במהירות בעת הפעלת תקנה 119, לצורך מימוש אפקטיבי של התכלית ההרתעתית שבבסיס פעולתו (ראו עניין חמארשה, פסקה 23 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות).

ואולם, אף אם הודעתו הראשונה של המפקד לא כללה את כלל המידע הרלבנטי (לא נכללה בה הטענה לפיה לחלק מבני המשפחה הייתה מודעות לכוונות המחבל), לא נראה לי כי בכך נפגעה, מהותית, זכות הטיעון המוקנית לעותרים.

עיינתי בהודעתו של אחי המחבל ובחומר החסוי, ואיני סבור כי ניתן להגיע באופן חד-משמעי, ואף לא ברמה של ראיה מינהלית "חזקה", למסקנה שבני המשפחה ידעו והבינו מראש על כוונתו לבצע פיגוע קונקרטי.

האמצעי של הריסת בית מחבל אינו אמצעי ענישה, ואין בו משום נקמה בתגובה לפיגוע.

...

זאת, מאחר שכפי שציינתי בעבר, אני סבורה שיש מקום לכך שהנושא יחזור וייבחן על-ידי הרכב מורחב של בית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 2356/19 ברגותי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (11.4.2019)).

מכל מקום, כאשר ההלכה הפסוקה משמשת נקודת פתיחה להערכת ההחלטות שהתקבלו במקרה שבפנינו, אני סבורה שאין עילה להתערב בשיקול הדעת שהופעל.

לצד זאת, אני סבורה שההחלטה להרוס גם את הקומה השנייה של הבית לוקה בחוסר מידתיות – כאשר בקומה זו מתגוררים אשתו ושלושת ילדיהם, שכאמור אין חולק שלא היתה להם כל מעורבות או ידיעה בנוגע למעשי הזוועה, ואף בדיעבד לא הפגינו תמיכה במעשים.

גם בעתירה זו נטען כי ככלל, הריסת בתי מחבלים מהוה ענישה קולקטיבית בלתי מוסרית, אשר אינה אפקטיבית, אינה מידתית, אינה מופעלת באופן שיוויוני, ועומדת בנגוד לדין הבנלאומי.

...

סוף דבר: חרף הפגיעה הקשה בעותרים, לא מצאתי עילה להתערבותנו בשיקול דעתו של המפקד הצבאי, אשר סבור כי הריסת המבנה נחוצה לצורך הרתעה שתמנע טרור.

במגבלות ההלכה הקיימת, נראה כי אין מנוס מדחיית העתירה, כמובהר על ידי חברי השופט י' עמית.

השופט נ' סולברג: כדעתו של חברי, השופט י' עמית, אף אני סבור שדינן של העתירות – לדחיה.

בהקשר זה נקבע כי על המפקד לערוך מעקב רציף אחר מידת האפקטיביות של מדיניות הריסת בתי המחבלים, שהרי מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה (המוקד להגנת הפרט, פסקה כז), ויש לוודא כי צוי ההחרמה וההריסה יוסיפו למלא אחר התכלית ההרתעתית, ולא יחרגו מגבולות התקנה לעבר ענישה קולקטיבית לא לגיטימית.

...

התוצאה היא כי כל אלה ייפגעו מצו ההריסה ללא שניתן לייחס להם מעורבות כלשהיא במעשיו של המפגע.

אני סבור, כי בחינת הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 לאור עקרונות יסוד המתחייבים הן מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ('איש בחטאו יומת') ומדינה דמוקרטית (השוו: בג"ץ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953)), והן נוכח עקרונות משפטנו החוקתי, בעיקר בהיבטים של מידתיות, כמו גם לאור ערכים אוניברסליים.

עקרונות אלה כולם מחייבים לדעתי את המסקנה, כי לא ניתן לנקוט בסנקציה מכוח תקנה 119 כלפי בני משפחה בלתי מעורבים, וזאת ללא קשר לחומרת האירוע ולתכלית ההרתעתית שביסוד השימוש בסמכות.

בפרט, טען המפקד הצבאי כי בית משפט זה קבע זה מכבר, בהתבסס על תכלית ההרתעה, כי אין בהריסת ביתו של מחבל משום ענישה קולקטיבית פסולה גם כאשר נלווית לה פגיעה בבני משפחתו החפים מפשע.

...

מנגד, טען המפקד הצבאי בתגובתו כי דין העתירה להידחות בהעדר עילת התערבות בצו שהוציא.

דיון והכרעה סבורני כי אין סיבה שנידרש במסגרתה של עתירה זו לטענות העקרוניות שהעלה העותר ביחס לתקנה 119 ופרשנותה.