הריסה בשל עבודות בנייה רשלניות

הוא החל במאבק נגד מינוי לא כשר לטעמו של מנהלת מחלקת נכסים בערייה, נורית דיין, פעילה מרכזית בקמפיין הבחירות של ראש העיר זינגר, לאחר שגילה שהיא הואשמה בעבריינות בנייה והעירייה הוציאה נגדה צו הפסקת עבודה בגין הריסה ובנייה ללא היתר למרות היותה פקידת רשוי באגף ההנדסה, בנוסף, כך לטענתו, מצויה בנגוד עניינים בגלל פרויקטים בהם שימשה כ"מאכערית" וכפולשת בחלק מבניית ביתה.

"למה יש אקלים עברייני חם בעריית רמת גן ? התחלתי למרקר את הדגלים החמורים ובמכתב המצ"ב ועצרתי. כי כל המכתב הזה הוא מרקר אחד גדול. מי שצריך עוד עדות מבפנים לקריסת הנורמות בעריית רמת-גן, לסיאוב מוחל גם של הפיקוח על הבנייה, לחשד למעורבות של בכירי ערייה במעשה, במחדל, ברשלנות, בעצימת עיניים - פני מעשים הנחזים בפליליים, מוזמן לקרוא ולשפשף עיניים. ככה מיתנהלת עיר גדולה בישראל........" הפסיקה קבעה ארבעה שלבים לבחינת עוולת לשון הרע: ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר.

...

לאור המפורט וקביעתי כי אין מדובר בלשון הרע, וגם אם היה מדובר בלשון הרע (מה שלא נקבע) הפרסום חוסה תחת ההגנות המפורטות, דין התביעה כנגד שקולניקוב להידחות.

לסיכום הדברים, מאחר שהוכח כי שפירא לא הפיץ את המכתב ברבים, המכתב הופץ ברבים ע"י אחרים וטרם פרסום הפוסט שאליו צורף המכתב, ושמו של התובע אינו מופיע בפוסט, וקבעתי כי הפוסט שפרסם הנו הבעת דעה אישית לגיטימית בנסיבות העניין, ומאחר שדבריו של מר שפירא מפנים למכתב שצורף לפוסט בנוסח מלא, די בכך לטעמי כדי לדחות טענות התביעה כנגד מר שפירא בדבר הוצאת דיבתו ופגיעה בשמו של התובע בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר התביעה נגד נתבעים 1-2 נדחית במלואה.

התובענה הוגשה בחודש מאי 2013, לאחר שהתובעים פנו בבקשה למתן צו מניעה בעקבות עבודות שביצע הנתבע והריסה של שער הכניסה והכניסה לביתם.

בכל הנוגע לאחריות להצגת מידע מטעה על ידי הנתבע, ציינה הועדה כי היא אינה משמשת רשות חוקרת; היא רשאית להסתמך על הצהרות והתחייבויות של מגיש התכנית על פי סעיף 214 לחוק התיכנון והבניה ובכל הנוגע לכשירות עורך הבקשה, לא נפל כל פגם בבקשה היות וחתומים עליה גם המהנדסים שפר וידלין, נוסף על עורך הבקשה; חזקה היא שהיתר תקף במשך שלוש שנים ממועד הוצאתו; אין כל בסיס לטענות להפרת הוראה חקוקה והתרשלות מצידה ולא הונחה תשתית ראייתית לכך, ולפיכך מבוקש לדחות את התביעה נגדה.

בכלל זה נאסר על הנתבע לבצע עבודות כלשהן לבניית הגשרון, להמשך קיר הקשתות כפי שהוא מופיע בסעיף 1.1, בעמ' 6 לחוות דעת המומחה, או לבנייתו או הריסתו או פירוקו של שער הכניסה הקיים.

...

אשר לאחריות להצגת מידע מטעה על ידי הנתבע, אני מקבלת את טענת הוועדה כי היא אינה משמשת רשות חוקרת, היא רשאית להסתמך על הצהרות והתחייבויות של מגיש התכנית על פי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה ובכל הנוגע לכשירות עורך הבקשה; לא נפל כל פגם בבקשה היות וחתומים עליה גם המהנדסים שפר וידלין נוסף על עורך הבקשה; חזקה הוא שהיתר תקף משך שלוש שנים ממועד הוצאתו; אין כל בסיס לטענות להפרת הוראה חקוקה והתרשלות מצידה; לא הונחה תשתית ראייתית לכך וממילא מדובר במעשיה כרשות מנהלית; אין מקום לתקוף את שיקול דעתה במסגרת תביעה כספית מה גם שקיימת לה חזקת התקינות המנהלית.

אשר על כן אני מורה על דחיית התובענה נגד הוועדה המקומית.

סיכום מכל המקובץ לעיל אני מורה כדלקמן: ניתן צו קבוע האוסר על הנתבע לבצע עבודות בנכס מכוח היתר 129, וכן כל עבודה טעונת היתר אחרת, ללא קבלת היתר כדין.

לטענתה, גילתה לאחרונה כי בין המזמין לבין שכניו הגרים בדירה הממוקמת מתחת לדירתו, היתנהל הליך משפטי אשר החל בשנת 2014 ובמסגרתו טען המזמין כי עבודות הבניה שמבצעים השכנים גרמו לסדקים לתקרה ולקורות ביתו וזאת בנגוד לעמדתו בבית משפט קמא, שם טען כי הסדקים התגלו רק בשנת 2017 עקב עבודתה הרשלנית של החברה.

עוד נטען כי החוק והתקנות מטילות על המהנדס את החובה להורות על פירוק והריסה ככל שלטעמו קיים ליקוי בבניה, אך הוא לא עשה כן. בדומה, שגה בית משפט קמא עת היתעלם מהוראות סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, בדבר חובת הניזוק להפחית את נזקיו, במובן שלא ניתן משקל לכך שהמזמין הוסיף בניה על תיקרת הצלעות על אף שטען שקיימים בה ליקויים, ולא בחן את השפעת אותה תוספת בניה על התיקרה.

...

לגבי אבדן דמי שכירות עתידיים בעת ביצוע העבודות לתיקון תקרת הצלעות – המזמין הציג מסמכים לגבי דמי השכירות החודשיים אשר משתלמים לו לגבי הקומה השנייה, וקביעת בית המשפט קמא כי יש להכיר באובדן עתידי למשך חודשיים סבירה ואין להתערב בה. מהאמור עד כה עולה כי לא שוכנעתי שנפל כל פגם בקביעות המפורטות של בית המשפט קמא, אשר מנתח לעומק את התצהירים, חוות הדעת, התוכניות, ההסכם, התמונות, החשבונות, הכרטסות וכיוצ"ב נספחים רבים שהונחו לפניו, משווה בין הנתונים, ומבסס את המסקנות (העובדתיות ברובן) על המסד הראייתי העולה מהמסמכים.

לבית המשפט קמה הסמכות לפסוק פיצוי על דרך האומדנה (ע"א 9145/18 שרות מזור א' לתיקון ושיפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ נ' שרות פלוס בע"מ (24.01.2021) המפנה לפסק הדין המנחה ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800)); אלא שסבורני כי לא היה נכון לעשות כן במקרה הנוכחי.

לכן, יש לקבל את הערעור לגבי פריט זה. סיכום - לאור כל האמור במקובץ, יש לדחות את הערעור ברובו המכריע, למעט הפחתה בשיעור הפיצוי בהתייחס לשני רכיבי הנזק שמפורטים מעלה, כך שהתוצאה היא שמהסכום שעל החברה לשלם למזמין לפי פסק הדין קמא, יש להפחית סכום של 60,000 ₪ (לגבי עלויות השלמת העבודות) ואף להפחית סכום של 12,000 ₪ (בגין הדיור החלופי).

התובעים בסיכומיהם (סעיף 12) ניסו להסביר את מקור הטעות לאי רישום זיקת הנאה על החלקות הכפופות במילים הבאות: "מסיבה שלא התבררה, אולי בגלל טעות הנובעת ממיקום חלקה 45 כהמשך לדרך הפרטית כאילו היא כוללת אותה, או מתוך רשלנות של ממ"י...שביצעה את הרישומים, ללא ספק 'תאונה משפטית', לא נרשמה זיקת ההנאה בחלקה 42, כפי שהתחייב משינוי ההקצאה של המגרשים ומשינוי מיקום השטח המשותף (מכוחה של ש/215/ג, עליהם אף עמדו עדי הנתבעת 5 נ/12 נ/1; וכמצוין בסעיף 4 לסיכומי התובעים –ח"ש)". טענות התובעים על אף ה"תאונה המשפטית" באי רישום זיקת הנאה על החלקות הכפופות, כך הדגישו התובעים בסיכומיהם, אין בכך לשלול את זכות השמוש שלהם במעבר הפרטי.

ליתן צו עשה המורה לנדיר להשיב לקדמותו את המעבר הפרטי, שנהרס עקב עבודות קירות תמך שביצעו בחלקתם (נתייחס בהמשך להרס המעבר הפרטי עקב עבודות בניית קירות תמך שביצעו נדיר); טענות הנתבעים 1-2 (נדיר) בכתב הגנתם (שהוגש ככתב תשובה, שכן התובענה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה) ביקשו נדיר לדחות התובענה, וטענו כדלקמן: התובעים לא הוכיחו זיקת הנאה מכח שנים בהתאם לתנאיי סעיף 94(א) לחוק המקרקעין (לא חלפו 30 שנים מאז תחילת השמוש במעבר הפרטי אלא כ-25 שנים בלבד); בכל מקרה החלקות הנטענות להיות כפופות (40 ו-42) לטובת חלקות התובעים הנהנות, רשומות בבעלות המדינה (קק"ל).

...

משהתקבלה התובענה אני מורה כי הנתבעים 1-2 (נדיר), יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשפט של התובעים ובשכר טרחת באת כוחם, בסכום כולל של 40,000 ₪.

סבורני כי נתבעת 5 היתה בעלת דין נדרש כאן.

יחד עם זאת אציין, כי אם תביעה זאת היתה נדחית על ידי, סביר כי הייתי נעתר לבקשה לפיצול סעדים אותה הגישו התובעים (ראו סעיפים 29-33 לעיל), שכוונה בעיקר לאפשרות הגשת תביעה נגד הנתבעת 5.

בתביעה נטען כי בעקבות הארוע, נגרם הרס רב והריסות הקיר זלגו לתוך חניית הבניין ולדירות התחתונות, ונגרמו ליקויים רבים גם בדירות העליונות וברכוש המשותף, לרבות במערכות החשמל ובמערכת הסולרית.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעת 1, חברת שתית בע"מ (להלן: "שתית"), שהנה עפ"י הנטען היזם והקבלן אשר ביצע את עבודות הבנייה, לרבות בניית הקיר שקרס, התרשלה בבניית הקיר, ביצעה עבודות הבנייה בנגוד לתוכניות ובאופן רשלני, התרשלה בבחירת הקבלנים, לא הקפידה על הוראות הדין, הנהלים והתקנים, הפרה את ההסכמים עם התובעים ולא פעלה באופן סביר.

...

דיון והכרעה הדין עם הנתבעים שכנגד, ודין התביעה שכנגד להיות מסולקת על הסף.

לאור האמור, ומאחר ואין בין הנתבעים שכנגד, מי שתבע בתביעה המקורית, אני מורה על סילוק התביעה שכנגד על הסף.