וכך תיאר בית המשפט המחוזי את השתלשלות העניינים:
"בדברים האמורים משתקף נוהל קרב. חיילי המוצב מזהים, כבר בשלב מוקדם, כי מדובר בנערה מקומית שחדרה דרך האב"מ והגיעה לשערי המוצב. הם מניחים שחרף היותה נערה, היא עלולה להיות חלק מפעילות חבלנית עוינת. התיק שנשאה עימה, והניחה בשערי המוצב, חשוד כמטען העלול להתפוצץ ולהרוג את מי שיימצא בקירבתו. החיילים חושדים כי מדובר בתמרון הסחה, שנועד לאפשר חדירה חבלנית עוינת למוצב מכיוון אחר. חרף מנוסתה הם יורים לעברה ופוגעים בה. מפקד הפלוגה מסתער לעברה עם חיילים נוספים כדי לוודא את הריגתה, מורה לחייל אחר לחפות עליהם תוך כדי ההסתערות, ומדווח במפורש בקשר על כוונתו זו ועל ביצועה. התצפיתן מציע, בקשר, לעצור אותה ולא להרוג אותה, בשים לב להיותה ילדה, למרות שגם הוא משער שהיא נשלחה על ידי מחבלים למטרה עוינת; אולם לא כך נעשה. המ"פ מורה על עיבוי הנוכחות של החיילים בעמדות מסוימות במוצב, להדיפת כל איום שיתגלה. ניתנת הוראה לכיתת הכוננות לסרוק את המוצב כדי לוודא שלא חדר אליו איש מלבד אותה נערה. מפקד הפלוגה מזהיר את סגנו שלא להתקרב לתיק, מחשש שיתפוצץ. הסמג"ד מזהיר את המ"פ שלא להשאר חשוף לירי צלפים ולחזור למקום מוגן. המ"פ מורה לְמַסֵּךְ את חזרתו למוצב, גם באמצעות ירי, כדי למנוע פגיעה במ"פ ובחיילים שאיתו במהלך חזרתם מן השטח החשוף אל תוך המוצב" (פס' 18; ההדגשה במקור).
בחלוף כימעט עשרים שנה, הזכרונות אומנם אינם טריים, אולם ניתן ללמוד על איומי הטרור הנרחבים שנשקפו למוצב ולסביבתו מפסק-דינו של השופט א' א' לוי בעיניין אלהמץ:
"לא-אחת היה מוצב 'גירית', כמוצבים הסמוכים לו וכיתר כוחות צה"ל ברצועת-עזה, יעד למתקפות טירור קשות. פחות משבוע קודם לארוע נושא העתירה נהרג חייל ושלושה נוספים ניפצעו, בעת שחוליית חמא"ס תקפה עמדה צבאית בבית חנון. בו ביום נהרגו עוד אזרחית ישראלית וחייל, וחייל נוסף ניפצע, מאש מחבלים סמוך ליישוב ניסנית. בשבוע שקדם לכך מצאו את מותם אזרחית ישראלית, מירי פצצת מרגמה לעבר היישוב נווה-דקלים, ושלושה חיילי צה"ל בחדירת מחבלים אל מוצב 'מורג' שבדרום גוש קטיף. 'מורג' הותקף שוב חודש לאחר מכן, אחד מחייליו נהרג ועוד שישה ניפצעו. בסמוך לארוע בו עוסקת עתירה זו בוצע לעבר 'גירית', מספר פעמים, ירי צלפים וירי נגד-טנקים מכיוון רפיח, ובלילה שקדם לו הרגו חיילי המוצב מחבל שירה לעברם [...]. על רקע זה מובן, כי ימים ארוכים היו חיילי המוצב נתונים להתרעות מפניהם של פיגועים במתווים שונים. בעת הרלוואנטית לעתירה – ראשית אוקטובר 2004 – מצויים היו תחת התרעה מפני תקיפה, שאחד מתרחישיה האפשריים היה מאמץ ל'משיכת' הכוח אל מחוץ למוצב ופגיעה בו בשעה שאינו מוגן. על כובד משקלה של התרעה זו תעיד החלטתו של מפקד המוצב לתגבר באותה עת את מערך ההגנה והתצפית בו, ולהעתיק זמנית את מגורי החיילים אל איזור מוגן יותר" (פס' 4).
כך, הארוע החל כאשר החיילים במוצב זיהו את כניסתה של המנוחה לאב"מ, שכניסת תושבים פלסטינאים אליו – אסורה; ואת התקרבותה לכיוון המוצב במרחק של כ-100 מטר בלבד ממנו, כשהיא נושאת על גבה תיק.
...
בכתב ההגנה טענה המדינה, בעיקרו של דבר, כי יש לדחות את התביעה שכן מות המנוחה אירע במהלך פעולה מלחמתית של צה"ל, ובהתאם לסעיף 5(א) לחוק, המדינה פטורה מאחריות בנזיקין בגינה.
בעיני מסקנה זו נובעת בעיקר ממכלול הנסיבות האופפות את הפעולה: מהתקופה בה היא בוצעה - תקופה מתוחה עם התראות רבות וקונקרטיות מפני חדירת מחבלים למוצב; מכך שהפעולה בוצעה בשטח שהיה סמוך למוצב צבאי שהוקם במקום לצרכים צבאיים (ולא לצרכי "שיטור"); מכך שהמנוחה היא זו שהתקרבה אל המוצב וחדרה לשטח האב"מ עד למרחק של כ-100 מ' משער המוצב (ולא הכוחות הם אלה שהגיעו לשטח בו הייתה המנוחה); ומכך שהמוצב שכן מחוץ לאזור מיושב ואף היה מרוחק מבית המגורים הקרוב ביותר ביישוב רפיח מרחק של כ-200 מטר.
באופן דומה, אני סבורה כי השאלה האם בראייה אובייקטיבית נשקפה לחיילי המוצב סכנה מהמנוחה שהתקרבה למוצב – לאור מינה או גילה הצעיר, אף היא שאלה שהאפשרות לבחון אותה נשללת מכוח הוראות החוק.
מטעם זה אני סבורה כי לא ניתן לקבל את טענתם העיקרית של המערערים לפיה הואיל ומבחינה אובייקטיבית לא נשקפה לחיילים כל סכנה במהלך האירוע, הרי שאין מדובר בפעולה מלחמתית.
