הריגה ותקיפה על רקע חוב כספי

על רקע חובותיו הכספיים, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לגרום למותם של המנוח והמתלוננת ולשדוד את כספם.

דומה כי בכל שלבי ארועי אותו מפגש קטלני, עמדו בפני הנאשם הזדמנויות לחדול מהתקיפה ולעזוב את הדירה אילו חפץ בכך, אלא שהנאשם לא הרפה מכוונותיו להמית את יושבי הדירה ובקש לממש את כוונותיו עוד טרם ניסיונותיהם להיתגונן מפניו, על כן אין לראות בהתגוננותם כל קנטור ומקובלת עלי עמדת המאשימה כי יסוד זה אינו מיתקיים (השוו: ע"פ 2589/15 פרדי וינוקורסקי נ' מדינת ישראל, בפיסקה 33 (‏29.10.2018)).

301א. רצח בנסיבות מחמירות בהתאם לממצאים שהוכחו על ידי המאשימה, הנאשם גרם למותו של המנוח בכוונה תחילה לאחר ביצוע הכנות וגיבוש החלטה להמיתו, המעשה בוצע לשיטת הנאשם עצמו לצורך השלמת ביצוע שוד, וכך אף אמר עוד בתחילת חקירותיו: "תהרוג אותי". (ת/46ב עמ' 26, ש' 33); "הרגתי בן אדם." (שם, עמ' 30, ש' 16); "הרגתי אותם." (שם, ש' 28); "לקחתי סכין ודקרתי אותו." (שם, עמ' 31 ש' 2); "ש: למה באת במיוחד למקום הזה?" "ת: כי יש להם כסף" (שם, ש' 25 - 26).

...

בנסיבות העניין ולאור התוצאה מקובלת עלי עמדת המאשימה כי ניתן היה לייחס לנאשם עבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין על פי הדין החדש.

התוצאה אירית קלמן ברום, שופטת מכל האמור לעיל, אני קובעת בזאת כי המאשימה הוכיחה למעלה מכל ספק סביר כי הנאשם גרם למותו של המנוח בכוונה תחילה, ניסה לגרום למותה של המתלוננת בכוונה תחילה ומשכך יש להרשיעו בעבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק הישן; ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

לאור כל האמור לעיל, על דעת כל חברי ההרכב, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק הישן; ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

היא אף סיפרה כי הנאשם 2 היה נוהג לכנות את בנה המנוח "אחי", ופנתה בדבריה אל נאשם 2, לאמור: "איך יכול להיות? תיקח כסף איך יכול להיות, מאיר ז"ל היה קורא לך אח שלי, באת לחפש אותו בבית עשית אותו שליח ובסוף הרגת וזרקת אותו". האם חזרה על הרגשת חוסר האונים הקשה, שעה שלמעשה שני הנאשמים ניכנסו לביתו של המנוח "לא גונבים לי כסף ולא כלום, גונבים לי את מאיר ז"ל את הנשמה שלי, לקחו אותו זרקו אותו בכביש עירום." אמו של המנוח אף העידה כי בעקבות הארוע, המצב הנפשי שלה ושל שלושת ילדיה רע מאוד, ולדבריה: "אנו הרוסים. הילדים שלי הרוסים, אני מיום ליום הרוסה מסתכלת ימינה שמאלה, הרוסה בבית שלי, הבית הרוס, האחים הרוסים". האם עוד סיפרה על בנה המנוח כי היה "ילד טוב, ילד עם נשמה, כולם אומרים לו מאיר מאיר, הוא אהב לעזור לכולם, הוא היה אור בבית. הוא היה עוזר לי". היא ציינה כי מאז המקרה בנה בן השבע עשרה מפחד לפתוח את דלת הבית כאשר נשמעות דפיקות.

השניים תיכננו יחדיו מבעוד מועד לחטוף את המנוח ולסחוט אותו, על רקע החוב הכספי, כך שהם ניכנסו לביתו, הכו אותו וחנקו אותו, לאחר מכן – חטפו אותו בכוח, בעודם ממשיכים להכותו ולחנוק אותו ובעודו בוכה ומתחנן להפסקת האלימות, הכניסו אותו למונית, גררו אותו מהמונית לבניין אחר, ושם – המשיכו להכותו באמצעות ידיהם בראשו, ובאמצעות עצמים כהים בשאר חלקי הגוף – וכך, עד שגרמו למותו.

לגבי הנאשם 2 – בעברו שבע הרשעות, החל משנת 2013 ועד שנת 2019, במגוון עבירות, לרבות איומים, החזקת אגרופן או סכין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, הפרעת שוטר במילוי תפקידו ושוד מזוין, ואף הוא ריצה בגין חלק מההרשעות מאסרים בפועל.

...

על רקע האמור, עמדת המאשימה הינה כי בעניין סוליימנוב נקבע בבירור כי ניתן לחייב כל נאשם בנפרד בפיצוי בשיעור המקסימלי, ולגבי עניין רג'בי נטען כי כב' השופטים עמית ומזוז לא קבעו כי קיימת תקרה לגבי כל הנאשמים יחדיו, היות וההפחתה בשיעור הפיצוי מבחינת כב' השופט עמית סמכה על נימוק אחר, ולכן – קביעת כב' השופטת ברק-ארז אינה הלכה מחייבת.

סיכום וגזר הדין – סיכומו של דבר, במכלול השיקולים, ולאחר שקילת ההיבטים לחומרה ולקולה, והואיל וכידוע "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (כקבוע בסעיף 40ב' לחוק העונשין, לאחר תיקון 113 לחוק), אציע לחברי להרכב לגזור על כל אחד משני הנאשמים את העונשים כדלקמן: · מאסר בפועל למשך 14 שנים, אשר תחילתו ביום מעצרם (5.9.2018); באשר לנאשם 2 – נזכיר כי במהלך היותו במעצר עד תום ההליכים בתיק זה, הוא הורשע בעבירת איומים והושת עליו עונש של חודש מאסר בפועל.

אציע כי חודש המאסר האמור לא ינוכה מתקופת המאסר אותה אנו גוזרים על הנאשם בגין העבירות בתיק הנוכחי, וכי נאמץ את עמדת המאשימה בהקשר זה, כך שהמאסר בן 30 יום בו נשא הנאשם 2, מיום 19.5.2019 (במסגרת ת"פ 10173-02-19 (שלום טבריה)) לא ינוכה מתקופת המאסר.

בבחינת הנסיבות הקשורות בבצוע העבירות עולה כי ברקע המעשים מחלוקת כספית, בשל חוב פעוט של המתלוננת לביטוני, כפי טענת הנאשמים.

בת"פ (שלום ראשל"צ) 6091-01-14 מדינת ישראל נ' ארגה גדמו (ניתן ביום 1.4.2014) הורשע הנאשם על יסוד הודאתו בעבירות של איומים, גניבה ותקיפה סתם, בכך שעל רקע חוב כספי שחב לו המתלונן, הגיע למקום עבודתו ונקט באלימות כלפיו, בכך שסטר לו פעמיים על מנת לגבות את חובו.

בת"פ (שלום רח') 3995-06-12 מדינת ישראל נ' סלומון שלמה לוי (ניתן ביום 29.1.2014) הורשע הנאשם, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של איומים ותקיפה סתם, בכך שאיים על אחר שיהרוג אותו ופגע בפניו במכת אגרוף.

...

בנסיבות אלה, נוכח עברו הפלילי והתייחסותו להליך דנא, הן בפני קצינת המבחן והן בבית המשפט, סבורני כי הנאשם לא הפנים דיו את חומרת מעשיו והשלכותיהם על המתלוננת והחברה כולה וקיים חשש ממשי להישנות התנהגות עבריינית מצדו.

עם זאת, סעיף 56 לחוק העונשין מתיר לבית המשפט שיקול דעת להאריך את תקופת המאסר המותנה או לחדשה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים בנסיבות המנויות בו. לאור המקובץ עד כה, סבורני כי אין כל הצדקה להימנע מהפעלת המאסרים על תנאי שנגזרו על הנאשם.

עם זאת, נוכח השיקולים לזכות הנאשם, כפי שפירטתי לעיל, בעיקר גילו הצעיר ותמיכתו במשפחתו, אני קובע כי מרבית משך המאסרים המותנים ירוצו בחופף לעונש המאסר שנגזר היום על הנאשם.

העונש המתאים לנאשם מכל הנתונים והשיקולים שפירטתי לעיל ובאיזון ביניהם, סבורני כי מן הראוי להשית על הנאשם עונש כדלקמן: מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, בניכוי ימי מעצרו של הנאשם מיום 19.9.2013 ועד ליום 9.10.2013.

בהמשך שב הנאשם לדירה איים על המתלוננת בכך שהתקדם לעברה תוך שהוא מרים מברג קטן שהיה על השולחן ובאומרו: "אין לי מה להפסיד, אני הורג אותך והולך לכלא". בסמוך לכך הדפה הבת את הנאשם אחורנית והנאשם החזיר את המברג לשולחן.

בנוגע למערכת היחסים הזוגית, תיאר הנאשם מערכת יחסים תקינה, כאשר בשנתיים האחרונות מתמודדים עם קשיים בזוגיות על רקע מצבם הכלכלי, הנאשם סיפר שלווה כספים מאנשי שוק אפור בעקבות פטירת חברו שחתם לו ערבות, הנאשם ציין שכיום מבין את טעותו שלא לשתף אישתו בחובותיו ותיאר חשש שאישתו לא הייתה מבינה והוא חש נחות בעיניה.

ראו לעניין זה את דברי כבוד השופטת ארבל בע"פ 11917/04 נורדיצקי נ' מדינת ישראל (19.5.05): "בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאשה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח." וכן את דברי כבוד השופטת פרוקצ'ה בע"פ 6758/07 פלוני נגד מדינת ישראל (11.10.07): "מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הנה כי בתוך מישפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השמוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בנגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; באלימות במשפחה, נגישותם של קרבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא ענין מורכב וקשה, הטעון רגשות חזקים, פחדים ואימה. הבושה, והרצון לשמור על שלמות המשפחה הופך לא אחת את התלונה על אלימות במשפחה למהלך קשה וטעון ... נפיצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קרבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה." נסיבות הקשורות בבצוע העבירה על פי נסיבות כתב האישום, הנאשם ביצע עבירות תקיפה כלפי בת זוגו על רקע ויכוח בין בני הזוג, תחילת הארוע בכך שהמתלוננת ביקשה מהנאשם שקום מהספה כדי שתוכל לסדרה, אז החל לקללה וכן תקף אותה בכך שהיכה במצחה, המתלוננת הרימה רגלה כדי להיתגונן ואז הניף הנאשם את רגלה והיא נפלה לאחור.

...

יחד עם זאת, אין בידי לקבל המלצת שירות המבחן לעניין העונש, שכן ההליך הטיפולי עודנו בשלבים ראשוניים, נטילת אחריות של הנאשם אינה מלאה שכן מתרץ התנהגותו האלימה בפגיעה בכבודו ובהיותו מצוי במצוקה כלכלית.

באיזון בין השיקולים השונים החלטתי לקבוע את עונשו של הנאשם בשליש התחתון.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם עונשים כדלקמן: 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות בעמותת "יחדיו" בדימונה, ברחוב מ"ג המפעלים 28 בדימונה, במשך חמישה ימים בשבוע, 8.5 שעות ביום או לפי קביעה אחרת של הממונה על עבודות השירות.

לצד זאת מתקיימות במקרה שבפנינו מספר נסיבות ממתנות שמשקלן אינו מבוטל: המנוח הוא יוזם אופיו האלים של הארוע והתוקפן - למנוח תרומה משמעותית להולדת הארוע, ביום הארוע הגיע, בהמשך לחלופת מסרונים הכוללת איומים הדדיים, לקירבת ביתו של הנאשם כדי לגבות ממנו חוב שהאחרון חב (לו או לאחר), דרכיו במהלך כל הארוע היו דרכי אלימות – החל מסיבת הגעתו ליפגוש בנאשם, עובר לתקיפתו ליד הרכב ועד לדקירת הנאשם בצוארו שעלולה הייתה אף לגרום למותו.

עוד אפנה לפסק דינה של כב' השופטת ארבל, ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, שם הורשע מאבטח בהריגה ונדחתה טענתו שפעל מתוך הגנה עצמית, עם זאת נקבע כי ראוי להקל בעונשו בשל מצב הלחץ והמצוקה בו היה שרוי בעת ביצוע העבירה, "תחושות ההיסטריה ואובדן השליטה של המערער, אין בכוחן כדי לספק לו את ההגנה מפני עבירת ההריגה. ואולם, יש בכוחן להשליך במידה משמעותית על העונש שייגזר עליו" (שם, פסקה 60, 25.10.2006, להלן: "עניין אלטגאוז").

במקרה זה, על רקע חוב כספי שסבר המנוח כי המערער חב לו, פרץ ביניהם ויכוח בבית המנוח, במהלכו שלף המנוח אקדח.

...

במישור העקרוני, סבורני כדעת שני חבריי, שאין מניעה עקרונית בעבירת הרצח הבסיסית לתת משקל לנסיבה הקבועה בסעיף 40ט'(א)(9) לחוק העונשין בדבר קרבה לסייג לאחריות הפלילית.

עם זאת, העובדה שהמנוח אשר אחז בסכין התקרב לעבר הנאשם אשר נסוג מפניו, ומנגד הרכב שבו נהג חברו של המנוח הגיע בסמוך אל הנאשם באופן שהגביר את הסכנה שחש, מובילים למסקנה שאמנם עמדה בפני הנאשם אלטרנטיבה לנוס על נפשו, אך בשל תנאי הלחץ והחשש שבהם היה נתון מפני המנוח וחברו, מדובר בקרבה לסייג.

בסופו של דבר, בחינת מכלול האירוע ממבט על, כמו גם בחינה פרטנית של אירוע הדקירה עצמו, מובילים למסקנה כי מדובר בקרבה לסייג לאחריות הפלילית, אשר משפיעה על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם.